יום רביעי, 28 בנובמבר 2012

סיום ותודות

זהו, יקרות ויקרים, כאן מגיע הבלוג שלי לסיומו, לפחות בשלב זה.
בסך הכל, הייתי בת מזל. יחסית עברתי את התהליך עם מעט מאוד תופעות לוואי, ב"ה.
אני מודעת לכך שישנן רבות אחרות שחוו תופעות לוואי קשות יותר, סיבוב של השחלות, או תופעות לא נעימות אחרות. זכיתי וזה היה לי קצר ונגמר.

הוקפאו לי בסופו של התהליך 19 ביציות. החוק בישראל מאפשר לנשים בריאות בגילאים 31-40 להקפיא את הביציות עד לכמות של 20 ביציות או עד ארבעה מחזורי טיפול. כלומר, בגלל שהוקפאו לי רק 19, אוכל לשאוב עוד ביציות אם ארצה. כרגע, עם זאת, אני עדיין לא חושבת בכיוון. אני רוצה לנסות למקד את מאמצי בלמצוא בן זוג ולהביא איתו ילדים באופן טבעי.

אני מקווה שהצלחתי לעזור למישהי בהתלבטויות, במעבר של התהליך, בהוראות הזרקה או סתם בהרחבת אופקים וידע נוסף.

ואני לא יכולה לסיים בלי רשימת תודות:
תודה לך, אלוקים, שעשיתי לי את התהליך הזה קצר, שלא היו לי הרבה תופעות לוואי, תודה על כך שהתהליך עבר בהצלחה, ללא סיבוכים וללא מצבים מסוכנים, תודה על שהוקפאו לי מספיק ביציות, אבל עדיין אחת פחות ממה שהחוק מתיר, כדי שאוכל לשאוב שוב ביציות אם ארצה. תודה רבה על כל העזרה במהלך הדרך, על זה שהחלקת לי עניינים וסידרת לי את כל הדברים שהשתבשו ברגע האחרון, גם אם זו אני שהייתי טפשה מספיק בשביל לגרום לעצמי את אותם השיבושים...

תודה רבה לך, פרופ' מאירוב. אני לא יכולה להשוות עם רופאים אחרים בתחום, כיוון שאינני מכירה כאלו. אבל אני מרגישה לגמרי בת מזל שנפלתי על רופא כזה, שהוא בראש ובראשונה אדם מקסים. היית סבלן מאוד ורגיש, ואני הלחוצה, נדנדתי לא מעט. תודה על הסבלנות, על החיוך והרוגע, ועל כל הליווי. לכבוד היה לי להכיר אדם כמוך! מאחלת לך הרבה בריאות, שנים טובות, ויכולת לעזור לעוד נשים רבות.

תודה רבה לאחות זוהרה מקופת חולים, לאחות זיווה ממרפאת כללית קונקורד, ולאחות מזל ממיון נשים בביה"ח. הייתן מלאכים בשבילי בזמן הנכון ובמקום הנכון. העזרה שהגשתן היתה מעל ומעבר, גם אם נראתה מעטה. הלוואי שכל האחיות בעולם יהיו כמותכן! בריאות ואושר.

תודה לאמא שלי - גיבורה אמיתית שהצליחה להחביא את הפחד הרב שחשה בשל התהליך, ונתנה לי את כל הגיבוי.

תודה לחברותי לעבודה, א. ה. ו-א. נתתן לי תמיכה, חיזוק ועידוד רב, שלא יכולתי לקבל אותם מהמעגל הקרוב יותר שלי. לא שוכחת לכן את זה.

תודה לחברתי ר. שהיתה שם מאחורי הקלעים וליוותה אותי ביום של השאיבה, והיתה איתי בבפחד וגם בהקלה שבאה אחר כך. אני מודעת לאנרגיות שזה דרש ממך, ואני אסירת תודה.

תודה גם לחברתי י. שחיזקה ועודדה, ובאה לבקר אותי כמעט בכל יום, כדי להקל, להרגיע ופשוט להיות שם בשבילי.

ובסוף - תודה לכם, קוראים/ות. למרות שלא הגבתם, אני יכולה לראות שהייתם פה.


מאחלת לכולם בריאות, אושר והצלחה רבה בכל!

יום שלישי, 27 בנובמבר 2012

אז מה היה לנו? - סיכום ועלויות

טוב, זה הזמן לסיכומים. הסיכום שאערוך כאן הוא בשני אופנים:
א. תיאור התהליך
ב. הערכת עלויות

תהליך שאיבת ביציות:

  1. בדיקות דם: כימיה מלאה של הדם - נעשה בצום, ספירת דם, תפקודי קרישה, נוגדנים בגוף, סוג הדם, וירוסים שונים: צהבת B, צהבת C ואיידס (כדי לקבל את התשובה לבדיקת האיידס יש לגשת אישית לרופא/ת המשפחה, התוצאה לא נמסרת בבדיקומט)
  2. בדיקת שתן כללית
  3. בדיקת פרופיל הורמונלי - ביום השלישי עד החמישי למחזור
  4. בדיקת שד במישוש אצל כירורג/ית שד (שימו לב לקבוע תור בהקדם, לעיתים זמן ההמתנה לתור אורך מספר חודשים)
  5. בדיקות גנטיות לגילוי מחלות תורשתיות (תשובות לבדיקות מתקבלות לאחר ארבעה שבועות בד"כ)
  6. בדיקת רזרבה שחלתית - AMH + אולטרסאונד ואגינלי (תשובות לבדיקת AMH מתקבלות לאחר כשישה שבועות. את האולטרסאונד הוואגינלי בד"כ עורך הרופא המטפל)
  7. רכישת התרופות הנחוצות
  8. הכנת זימונים לבדיקות דם ל-IVF לכ-4 פעמים. הרופא ידריך אתכן מה צריך לבדוק, יש לגשת לרופא המשפחה ולהוציא את הזימונים (לא לשכוח: לוודא שהזימונים בתוקף למשך הזמן הדרוש, וכן לבדוק את המרפאות העושות תורנות לבדיקות IVF בימי שישי, למקרה הצורך)
  9. פתיחת תיק בביה"ח (למקרה שהשאיבה מתבצעת בארץ)
  10. חתימה על טפסי הסכמה
  11. עם תחילת המחזור עליו הוחלט - ביצוע בדיקת דם ראשונה מאלו שהוזמנו, ביום - יומיים שאחריו
  12. הזרקת התרופות - לפי הוראת הרופא המטפל (משך הזמן משתנה, לפי איך שהגוף מגיב לתרופות)
  13. במשך התהליך - יש להגביל פעילות, לא להתאמץ, להקפיד לשתות הרבה 
  14. בדיקות דם ואולטרסאונד נערכים במשך ההזרקות, לפי דרישת הרופא המטפל. הפעמים הראשונות יהיו במרווחים של כארבעה - חמישה ימים, לקראת הסוף הבדיקות יהיו פעם ביומיים או אפילו פעם ביום
  15. קביעת התאריך לשאיבה ע"י הרופא המטפל
  16. השאיבה עצמה - יש להיות בצום של 6 שעות לפחות. זמן התהליך כרבע שעה + התאוששות של כשעתיים
  17. זמן החלמה - שלושה ימים (תאמינו לי - צריך כל יום)
  18. חזרה לשגרה לאחר קבלת המחזור הבא

עלויות משוערות:

(שימו לב לכוכביות בטקסט ולהערות שהן מציינות)
ראשית אציין שהעלויות גם הן משתנות בהתאם לפרמטרים שונים, ומה שהיה אצלי, לא בהכרח יהיה אצל כל אחת אחרת. השערוך כאן הוא רק כדי להבין את סדר הגודל של התשלום.

  • 1,000    ש"ח - ייעוץ אצל פרופ' מאירוב*
  • 375       ש"ח - בדיקת AMH - בוצעה בביה"ח תל השומר
  • 720       ש"ח - בדיקות גנטיות **
  • 2,500    ש"ח - שכר הרופא המטפל
  • 803       ש"ח - עלות התרופות שרכשתי ***
  • 120       ש"ח - מונית הלוך וחזור למעבדה המרכזית של קופ"ח כללית,
                            כדי להביא את בדיקות הדם ביום שישי
  • 65         ש"ח - עלות מונית לנסיעה למרפאת קונקורד בר"ג,
                           לביצוע בדיקות דם ביום שישי
  •           120       ש"ח - עלות משגיחה של מכון פוע"ה **** 
  • 14,840  ש"ח - עלות תהליך השאיבה בביה"ח אסותא, ראשל"צ
  • 20,543  ש"ח - העלות הכוללת של התהליך כולו עבורי


*לקוחות כללית מושלם - פרופ' מאירוב נמצא ברשימת ההסדר עם קופ"ח. אם מציינים את זה בעת קביעת הפגישה, התשלום הוא 100 ש"ח בלבד.
** הסכום משתנה בהתאם לבדיקות אותן בוחרים לבצע.
*** חלק מהתרופות קיבלתי בהנחה של 85%. אני חושבת שזה היה די בטעות ולא הייתי אמורה לקבל את ההנחה הזו, כך שצפו לסכום גבוה הרבה יותר.
**** ללקוחות כללית מושלם - יש החזר של 111 ש"ח מקופת חולים. יש להוריד את טפסי קבלת החזר כספי מאתר הכללית, ולשלוח אותם למח' תביעות, בצירוף החשבונית ממכון פוע"ה.

זוהי התמצית של כל התהליך, שוב - רק הערכה, כי אצל כל אחת דברים יכולים להשתנות

בפעם הבאה - הפוסט האחרון, כנראה, לבלוג זה. סיום ותודות.

יום שני, 26 בנובמבר 2012

יש! הגיע המחזור הבא!

יום שני, כ' בחשוון תשע"ג, 5.11.12

אתמול בערב, כשחזרתי מהעבודה, חיכה לי מכתב מביה"ח אסותא. המכתב של סיכום ההליך שאמור היה להגיע אלי. נרשם בו כי נשאבו ממני 25 ביציות, וכי 19 מהן הוקפאו, בתשע מבחנות. כלומר, מקפיאים את הביציות בזוגות. לפי מה שהבנתי, גם מחזירים אותן בזוגות לרחם.

הבוקר התעוררתי בשעה חמש וניגשתי לשירותים. ו... קיבלתי מחזור! הייתי כל כך מאושרת! חזרתי למיטה וצרחתי לעצמי בשקט, בלב: יו, קיבלתי מחזור! יש! קיבלתי מחזור! איזה כיף - קיבלתי מחזור!
כמו מנטרה, איזה עשרים אלף פעם.

המחזור אכן היה חזק יותר, וגם כואב יותר. אבל ישבתי לי במשרד, מאושרת על עצם המחזור, והכאבים הפריעו לי הרבה פחות מאשר בדרך כלל.
המחזור סימל עבורי את השלב האחרון בתהליך ההחלמה שלי. הנקודה שממנה הגוף חוזר להיות כמו שהיה: שחלות חוזרות לגודל נורמלי, עודף ההורמונים מסתיים, הסוף לכאבי הבטן, החזרה לחיים פעילים רגילים...
מה שבטוח, החלטתי להשתדל להמשיך לאכול פחות. זה יעשה לי רק טוב.



יום שלישי, כ"א בחשוון תשע"ג, 6.11.12

היום סוף סוף הרגשתי נורמלית. לראשונה, לא כאבה לי הבטן בכלל כשהתכופפתי. זהו, אני מניחה שאני חוזרת לשגרה לגמרי, מה שאומר שהבלוג הזה עומד להסתיים.
ביום ראשון הבא אחזור לשיעורי הפילאטיס.

אני כמעט מצטערת על כך שזה נגמר. עד כמה שהתקופה הקצרה הזו (שנראתה לי כמו נצח!) היתה לא פשוטה עבורי, היא היתה יפה. במובן זה שסוף סוף הרגשתי שעשיתי משהו שהוא לגמרי עבור עצמי. שנוגע בחיים שלי עצמם. פתאום קיבלתי פרופורציה, וכל השאר נראה שולי כל כך.



יום רביעי, כ"ב בחשוון תשע"ג, 7.11.12

היום הבטן חזרה להיות שטוחה לגמרי. אני כבר לא מרגישה את השחלות בכלל.

זהו. סיימתי.

הי, רגע, אל תלכו לשום מקום. עוד לא ממש סיימתי לכתוב.
בפוסט הבא, בע"ה, אסכם בקצרה את התהליך כולו, כולל הערכת עלויות.

יום ראשון, 25 בנובמבר 2012

שבוע אחרי - חוזרת לעבודה וביקורת רופא

יום ראשון, י"ב בחשוון, 28.10.12

שישי ושבת עברו, ללא משהו מיוחד לציין בהם. לא עשיתי כמעט כלום, בעיקר נחתי, בקושי הצלחתי לאכול משהו. האמת שבשבת חשבתי שאני מתחילה להרגיש מעט טוב יותר.
יום ראשון בבוקר חזרתי לעבודה. לנסוע באוטובוס היה סיוט! גם בהלוך וגם בחזור. הטלטולים של האוטובוס משגעים לי את הבטן.
הייתי עם בטן נפוחה.
רזיתי! ירדתי יותר מקילו וחצי במהלך השבוע וחצי האחרון. לפחות משהו ממש טוב יצא מזה.



יום שלישי, י"ד בחשוון, 30.10.12

סוף סוף מתחילה להרגיש טוב יותר. עדיין קשה לי ללכת בקצב הרגיל שלי, שהוא די מהיר בד"כ.
עדיין קשה לי כל שבר שמפעיל את שרירי הבטן. חוזרת לאט לאט לכמויות אוכל נורמליות יותר, אבל עדיין נזהרת. לא יכולה לאכול רגיל, אחרת אני חוטפת כאבי בטן חזקים לכמה שעות טובות.
היום בערב אכלתי קורנפלקס. כמה שזה נשמע פשוט, עד עכשיו לא יכולתי. זה היה כבד מדי לבטן.
בעיקרון, מרגישה שיפור עם כל יום שעובר.



יום חמישי, ט"ז בחשוון, 1.11.12

החלטתי לדחות את החזרה לשיעורי הפילאטיס בשבוע נוסף. הגב תפוס לי מאוד, ואני מתה ללכת לעיסוי, אבל נראה לי שזה עדיין לא הזמן. גם ככה אין לי אפשרות לשכב על הבטן, והמחשבה על כך שבעיסוי ידביקו לי את הגב לבטן בלחיצות, לא נשמעת לי ממש טוב.

אחה"צ הלכתי לפרופ' מאירוב לביקורת. הוא ישר שאל אם אני שותה הרבה מים, כמו שהוא אמר לי. כן, בטח. אני כל הזמן מבלה בשירותים בגלל זה. הוא עשה לי אולטרסאונד - חיצוני הפעם - כדי לבדוק את המצב וקצת צינן לי את ההתלהבות לגבי ההרגשה הטובה שלי: השחלות שלי עדיין גדולות יותר מפי 2 מהגודל הנורמלי שלהן. 7.5 ס"מ כל אחת, במקום 3 ס"מ. יש מעט נוזל חופשי בחלל הבטן. זה אמור להסתדר אחרי המחזור הבא.

הוא פתח את התיק והחל לרשום:
- אז כמה ביציות הוצאנו?
- 24
- וכמה הוקפאו?
כאן הוא התקיל אותי לגמרי: אה, סליחה? לא את כולן?
- לא, בוודאי שלא. חלקן הרי יוצאות כשהן לא בשלות. לא קיבלת מכתב מביה"ח לגבי זה?
- לא. אפילו לא ידעתי שאני צריכה לקבל מכתב.
מתסבר שגם לו לא הודיעו לגבי מספר הביציות שהוקפאו. הוא התקשר למעבדה לשאול אותם,וביקש ממני להמתין בחוץ עד שיקבל תשובה.
שוב נכנסתי ללחץ, כמובן. אלוקים, בבקשה תעשה שהוקפאו כל הביציות, או רובן לפחות. אני לא רוצה לעבור שוב את התהליך הזה. הספיקה לי פעם אחת! המחשבה על פעם נוספת ממלאת אותי אימה. אני לא רוצה שוב!!!
לא שיש לי מה לעשות בנידון, אם זה מה שיקרה, אבל אין לי מושג מה אני אעשה אם יתברר שלא הוקפאו מספיק ביציות ואני צריכה לעשות את זה שוב. אני מנסה להישאר רגועה, ולזכור שאין לי שליטה על זה בכלל, ושהכל משמים, אבל זה נשאר בידיעה בשכל, לא בהרגשה.

אני נכנסת שוב לרופא, ומסתבר לי שהוקפאו 19 ביציות. כשאני מנסה לשאול האם יש סטטיסטיקה בנושא של כמה ילדים יוצאים מזה, הוא אומר לי שאין חוקים. לפעמים הן נקלטות על ההתחלה, ולפעמים צריך לנסות שוב ושוב, עד שזה מצליח. הוא אמר שזה לגמרי תלוי בי, אם ארצה לעבור שוב הקפאת ביציות. בכל מקרה, אני חייבת לחכות לפחות מחזור אחד לפני שאני עושה את זה שוב.
נראה לי שיעברו עוד הרבה מחזורים עד שאהיה מוכנה לשמוע על כך.

לסיכום, זה לא נגמר עדיין. אני חייבת להמשיך לשתות הרבה, לא להתאמץ ולא להתעמל עד המחזור הבא. המחזור הבא צפוי להיות חזק יותר מהרגיל, בשל עודף ההורמונים בגוף. הוא נותן לי מכתב על חופשת מחלה, מתוך הבנה שבטח לא ארצה להשתמש במכתב השחרור מביה"ח, שם רשום במפורש מה עברתי.



יום שבת, י"ח בחשוון תשע"ג, 3.11.12

השבת לא הרגשתי טוב, כנראה פסיכולוגית. שוב היה לי קשה יותר להתכופף, לצחוק, שוב חטפתי כאבי בטן מהאוכל. אני מרגישה כמו אחרי ניתוח לקיצור קיבה. כאילו הקיבה שלי הצטמקה מההרגל שלא לאכול בשבוע וחצי האחרון. כמה ביסים ואני מלאה עד להתפקע.

יום שבת, 24 בנובמבר 2012

הימים שאחרי - התאוששות

יום ג',ז' בחשוון תשע"ג, 23.10.12

הלילה ישנתי טוב כמו שמזמן לא ישנתי. לא שהיה לי נוח, ההרגשה הפיזית נשארה אותו דבר: בטן נפוחה, חוסר יכולת למצוא תנוחה נוחה, אבל הייתי רגועה הפעם. ואולי חומרי ההרדמה שהיו עדיין בגוף שלי עזרו גם כן...

כל היום כאבה לי הבטן. הייתי חלשה ולא יכולתי לעשות כלום. ישנתי, ישבתי, קראתי, כתבתי, כל מה שלא דרש ממני תזוזה. אין לי אפילו יותר מדי מה לכתוב, כי באמת לא עשיתי כלום היום.
עדיין לא מסוגלת לאכול כמעט כלום.

צחקתי לעצמי על זה שבהתחלה חשבתי שאוכל לשלב את השאיבה עם חופשה בספרד, אם אחליט לעשות את זה שם. איפה, הרי אני מסוגלת בקושי לזוז...
בערב התקשרתי למנהלת שלי ועדכנתי אותה שלא אגיע מחר. אני עדיין לא מרגישה שאני יכולה לעבוד.
יותר מכך - מה שבעיקר הפחיד אותי, זו הנסיעה באוטובוס. הבטן עדיין רגישה מאוד, וחששתי מהטלטולים של האוטובוס ומההשפעה שלהם עלי. לא רוצה להרוס הכל דווקא בימים האחרונים.

החלטתי היום לתרום את התרופות שנשארו לי למכון פועה. התקשרתי ושאלתי אם הם מעוניינים, והם שמחו עם זה מאוד, כיוון שפונים אליהם הרבה זוגות ומבקשים סיוע ברכישת התרופות האלו.
אני קוראת מכאן לכל אלו שנשארות להם תרופות של פריון: הרי הן עולות כל כך הרבה כסף. אם נשארו לכם תרופות כאלו, אנא עשו חסד ותרמו אותם לזוגות שעוברים טיפולי הפריה וידם אינה משגת. אפשר לתרום לכל ארגון שמתעסק בפוריות, כמו מכון פועה, בוני עולם, שמעתי גם שלביה"ח תל השומר יש מוקד שמקבל תרופות שלא נוצלו עד הסוף. ואפשר גם לארגונים של סיוע רפואי כמו ארגון חברים לרפואה.

אני החלטתי לתרום למכון פועה כתודה על עזרתם. לא ידעתי איך אעביר אליהם את התרופות, מכיוון שהם יושבים בירושלים ואני הרי לא נוסעת לכיוון. סיכמתי עם האישה שאחראית על זה, שהיא תחפש האם מישהו ששייך למכון פועה מגיע לאזור המרכז ויוכל לאסוף ממני את התרופות.



יום ד', ח' בחשוון תשע"ג, 24.10.12

היום השני שלי בבית. הבוקר החלטתי שאנסה ללכת קצת. לא רחוק מהבית שלי, יש נקודת חלוקה של העיתון החינמי "ישראל היום". 10 דקות הליכה. החלטתי שאנסה. מתישהו הרי אצטרך להתחיל ללכת.
כמובן שהלכתי לאט מאוד. כמובן שהדרך ארכה לי פי שתיים זמן - 20 דקות.
בדרך חזרה, כל כך התעייפתי, עד שעצרתי בדרך בבנק לדבר עם הבנקאית שלי. לא שהיה לי כל כך על מה לדון איתה, אבל הייתי חייבת לשבת. חזרתי הביתה עייפה מאוד. לא עשיתי שום דבר נוסף במהלך היום.
התחלתי להבין למה האחות אמרה לי שדרושים שלושה ימי מנוחה בבית.

בערב אכלתי ארוחת ערב רגילה. כלומר, כמו שהייתי רגילה לאכול לפני הבחילות. אני כבר בריאה, לא?
אז זהו, שלא. חטפתי כזה כאב בטן... למדתי לקח. עדיין לא חזרתי לעצמי, אני עדיין צריכה לאכול כמה שפחות.
יקח זמן.

התלבטתי אם ללכת מחר לעבודה, או להישאר גם ביום חמישי בבית, וסיים את הסופ"ש. החלטתי שכן. עדיף עוד יום בבית, ולדעת שאני בסדר. עדיין מפחידה אותי הנסיעה באוטובוס והטלטולים שעלולים לגרום משהו.



יום ה', ט' בחשוון תשע"ג, 25.10.12

שוב הלכתי להביא את העיתון. הפעם הלכתי יותר טוב. אבל עדיין הייתי עייפה מההליכה, ובדרך חזרה הביתה, התיישבתי על ספסל כדי לנוח, וקראתי את העיתון. המשכתי הביתה, ואפילו נכנסתי לסופר-פארם כדי לקנות משהו.

היום התקשרה האישה שאחראית על תרומת התרופות ממכון פועה, ואמרה שלא הצליחה למצוא מישהו שיעבור דרכי לאסוף את התרופות, אך יש לה חברה שמתנדבת בארגון חברים לרפואה, ואוכל להשאיר את זה עבורה במשרד כוח אדם בעיר שלי, שמהווה נקודת איסוף שלהם. והיא תיקח ותעביר את זה למכון פועה.
כך יצא שאחה"צ מצאתי את עצמי יוצאת שוב מהבית, כדי למסור את התרופות. לשמחתי, זה היה ממש קרוב אלי לבית, גם כעשר דקות הליכה בלבד.

בערב כבר עמדתי במטבח והכנתי עוגה.


אז איך מרגישים שלושה ימים אחרי השאיבה?
ראשית, צריך לדעת שייתכן מעט דימום, כמו בסוף מחזור, כיום-יומיים אחרי השאיבה.
בגדול ההרגשה עדיין היא שהבטן מנופחת, כי השחלות עדיין גדולות מאוד. יש לי כאבים כמו כאבי מחזור, רק שהם לא מסתיימים אלא מתמשכים כל הזמן. הבטן צפויה לחזור לגודל הרגיל רק אחרי המחזור הבא, שאז השחלות יחזרו לגודלן הרגיל.
בינתיים, כל דבר שמפעיל את שרירי הבטן, ממש קשה לי: קשה לי להתכופף, כואב לי כשאני צוחקת, כואב לי גם כשאני מתעטשת או מקנחת את האף...
בגלל השחלות הגדולות שלי, כנראה גם אין הרבה מקום לקיבה. אני מרגישה רוב הזמן עם בטן מלאה, גם כשאני רעבה. אני לא יכולה לאכול יותר מדי, וכל כמות קטנה של אוכל כבר סותמת אותי וגורמת לי להרגיש מפוצצת. זה דווקא משהו שאני שמחה עליו :-)
אני מתעייפת מהר מכל פעילות. התקשרתי היום וביטלתי את שיעור הפילאטיס שלי ליום ראשון הקרוב. עדיין אסור לי להתאמץ ולעשות פעילות ממשית.

אני שמחה שהארכתי את חופשת המחלה לכל שלושת הימים שניתנו לי. האחות באסותא לא הגזימה בכלל. אכן צריך את שלושת הימים האלו למנוחה. אל תנסו להיות גיבורות, עדיף להיות בריאות. הגוף צריך את הזמן הזה כדי להתאושש.
גם יצא לי טוב, שאחרי שלושת ימי המחלה היה שישי-שבת, כך שהיו לי למעשה חמישה ימי מנוחה בבית.

יום רביעי, 21 בנובמבר 2012

שאיבת ביציות - חלק שני

האחות של המחלקה יצאה מחדר הניתוח, עכשיו התחיל הדבר האמיתי: המרדים הכניס לי מחט לזרוע, האחות של חדר הניתוח פרשה מצע מתחתי. פרופ' מאירוב עמד בצד וחיכה שההכנות יושלמו. הרגשתי צורך להתנצל בפניו על הבלגן שעשיתי. כמובן שהוא אמר שהכל בסדר... המרדים אמר שייתכן שארגיש כאב ראש בגלל חומר ההרדמה, ואז האחות שמה לי מסיכת חמצן על הפנים. וזהו. מאז אני לא זוכרת. לא הרגשתי שנרדמתי. מה שאכתוב עכשיו יהיה מה שספרה לי חברתי ר. לאחר מכן.
יצאתי מחדר הניתוח, עדיין עם מסיכת החמצן עלי ועם פנים אדומות מאוד. ר. נלחצה. אח"כ הורידו את המסיכה ממני, אבל לקח לי כשעה שלמה להתעורר. הייתי הראשונה שנכנסתי לחדר הניתוח, אבל האחרונה שהתעוררתי. ר. היתה לחוצה מהעניין. במיוחד שהיא ראתה שכל הנשים האחרות שנכנסו אחרי, התעוררו די מיד, התאוששו, התלבשו והלכו. לי לקח, כאמור, כשעה להתעורר. הרופא שלי הגיע פעמיים ועדיין ישנתי לגמרי. הוא אמר למרדים: תראה, היא עדיין לא התעוררה... והמרדים הסתכל עלי ואמר: נו, זה לא פלא.
בפעם השלישית שהרופא ניגש לראות אותי, הוא כבר הרים אותי בכתף, ואז התעוררתי הפעם הראשונה.
לא שאני זוכרת משהו מכל זה.
ר. אמרה שהדבר הראשון שהוצאתי מהפה היה: "כמה?" כלומר: כמה ביציות יצאו לי. והוא ענה לי: 24, ואז הוסיף בחיוך לחברה שלי: תראי, היא לא תזכור כלום אח"כ...
מה שהיה נכון, כי בפעם הרביעית שהוא ניגש אלי, שוב שאלתי "כמה?"
מה שאני זוכרת, הוא ששמעתי אותו קורא לי בשמי, ואז אני זוכרת שפתחתי את העיניים, ושאלתי 'כמה?' והיתה לי ההרגשה שכבר שאלתי אותו, רק שאני לא זוכרת את התשובה. אני זוכרת שביקשתי שייתן לי עוד חמש דקות להתעורר...
ואז אני זוכרת אותו מגיע שוב ואומר שהוא צריך ללכת.
ר. אמרה ששאלתי שלוש פעמים "כמה?"

בינתיים ניגשה אלי האחות לבדוק איך אני מרגישה ואם כואב לי. הרגשתי כאב עמום למטה, והעדפתי להגיד כבר עכשיו שכואב לי, ושתתן לי משככי כאבים, מאשר להתעורר אח"כ ולהרגיש ממש כאב. היא הוסיפה לי אופטלגין לאינפוזיה. עדיין הייתי מאוד מטושטשת.
ואז התחלתי להרגיש קור. היה לי קר נורא. ר. הלכה לבקש מהאחיות שמיכה נוספת בשבילי, וכיסתה אותי, אבל עדיין היה לי מאוד קר. רעדתי מקור מתחת לשמיכות. ר. אמרה לאחיות שקר לי מאוד, ואז אחות אחת ניגשה ושמה לי מכשיר חימום כלשהו מתחת לשמיכות. ואז התחלתי סוף סוף להרגיש טוב יותר.

שמעתי את הנייד שלי מצלצל, אמא שלי היתה על הקו. ר. ענתה במקומי, כי אני עדיין לא יכולתי, ואמרה שהתעוררתי, אבל שאני עדיין לא יכולה ממש לדבר.
אני זוכרת שהאחות נגשה הרבה פעמים אלי, וכבר חשבתי לעצמי היא ממש נודניקית ושתרפה קצת.

אח"כ ביקשתי את המשקפיים שלי, וביקשתי מר. שתספר לי איך היה עד שהתעוררתי. היא ספרה לי איך יצאתי עם פנים אדומות מאוד, ושגם נחרתי קצת תוך כדי שינה, ואיך הרופא ניגש אלי חמש פעמים, ושלקח לי המון זמן להתעורר, יחסית לשאר הנשים.
היא אמרה שהרופא ביקש שאתקשר אליו בערב.

לאט לאט התחלתי להיות ערנית קצת יותר, אך עדיין חלשה ועייפה. האחות נגשה ואמרה לר. שתעשה לי תה ותביא לי לשתות, והרימה לי את המיטה כדי שאהיה יותר בתנוחה של ישיבה.
ר. הכינה לי כוס תה, ובהתחלה לא הייתי מסוגלת להחזיק את הכוס ור. היתה צריכה להשקות אותי. אחרי כמה שלוקים הרגשתי שאני מלאה, והייתי חייבת להפסיק ולנוח.
המשגיחה ניגשה לראות מה שלומי, ואמרה שהיא עוד נשארת כאן, כדי להיות בתהליך ההקפאה.

ואז הרגשתי שאני צריכה שירותים. האחות אמרה שזה טוב מאוד שאתחיל להסתובב, אבל עדיין לא הייתי מסוגלת לעמוד לבד. התיישבתי לאט על המיטה, כדי לא לקבל סחרחורת, ולאט לאט ירדתי מהמיטה, ר. לקחה אותי ביד וליוותה אותי לשירותים. לא נעלתי את הדלת, למקרה שאצטרך עזרה, והיא עמדה בחוץ ושמרה.

חזרתי למיטה, ואז סוף סוף הרגשתי שאני מתחילה לחזור לעצמי. עדיין הייתי צריכה לנוח. האחות נגשה שוב והביאה לי את מכתב השחרור. נתתי לר. שתשים בתיק שלי.

כוס תה נוספת. הפעם הייתי מסוגלת להחזיק אותה בעצמי. אח"כ דיברתי קצת עם אמא שלי. סימסתי לחברות שלי שהכל עבר בשלום, ושאני כבר אחרי.

אחרי כשלוש שעות וחצי במחלקה התחלתי סוף סוף להתארגן לעזוב. הלכתי לשירותים להחליף חזרה לבגדים שלי. ויתרתי על הרעיון של לשבת לכוס קפה ועוגה, לא בא לי טוב. רציתי לחזור הביתה. האחות הוציאה את המחט מהזרוע שלי, ואז איכשהו יצא שדיברנו שוב עם המשגיחה והבנו שהיא נמצאת כאן ללא רכב. מכיוון שהיא גם ככה גרה בכיוון שלנו בדרך הביתה, הצענו לה טרמפ. ואז חיכינו עד שתסיים את תפקידה.

האחות קצת נבהלה לראות אותנו עדיין פה, וחשבה שקרה משהו. אמרנו לה שאנחנו רק מחכות למשגיחה.
בכלל, קצת היה נראה לי, בהרגשה שלי, שממש חיכו שנלך כבר. כאילו כל ההתנהלות היתה: תתעוררי כבר, תתיישבי כבר, תשתי כבר, תקומי כבר, תסתובבי כבר, תלכי כבר הביתה... לא אהבתי את זה. ושוב - זו הרגשה סובייקטיבית שלי. מן הסתם זה לא ממש היה ככה, אבל ככה הרגשתי.

לפני שהלכנו, האחות אמרה שאשאר לנוח בבית לפחות שלושה ימים. באותו רגע, חשבתי שהיא מגזימה, אבל החלטתי שאשאל את הרופא בערב, כשאתקשר אליו.

את הנסיעה חזרה הביתה, עשינו גם ככה ממש לאט, לשמחתי, כי הכביש היה פקוק מאוד. עדיין כל קפיצה קטנה של האוטו, הציקה לי מאוד בבטן. אחרי שהורדנו את המשגיחה, החלטנו בכל זאת לעצור בבית קפה. מצד אחד, הייתי די רעבה אחרי יום כמעט שלם של צום. מצד שני, ידעתי שלא אהיה מסוגלת לאכול הרבה בכלל.
הזמנתי מילקשייק. גם נוזלי, גם על בסיס חלב, מספיק ממלא אבל גם מספיק קליל. זו היתה ארוחת הערב שלי לאותו יום.

הגעתי הביתה בשעה שמונה וחצי בערב.
התקשרתי לרופא שלי. ואז שמעתי לראשונה מדוע התעוררתי כל כך לאט. הסתבר שבמהלך השאיבה, כל כמה דקות, הראיתי סימנים של התעוררות, והמרדים נאלץ להוסיף עוד ועוד חומר הרדמה. כך יצא שהייתי מפוצצת בהרדמה ולכן לקח לי הרבה זמן להתעורר. הרופא אמר שהדבר אופייני לאנשים שצורכים סמים, וכן לאנשים שהם בסטרס גבוה, מה שברור שהייתי אני.

שאלתי את הרופא אם אני באמת צריכה שלושה ימים להחלים, והוא אמר שבעיקרון נותנים שלושה ימי מחלה לאחר שאיבה, זה אמור להיות רשום במכתב השחרור מביה"ח, ואם לא - הוא יתן לי אישור מחלה כשאבוא אליו לביקורת. ספציפית לגבי, יום אחד אני בוודאי צריכה. בהמשך, מכיוון שאני עובדת בתוך משרד ולא בעבודה פיזית, הדבר תלוי בהרגשה שלי. בכל מקרה, הוא אמר לי שרק אחרי המחזור הבא, הגוף יחזור לעצמו ועד אז אני עדיין חייבת להמשיך לשתות הרבה, מכיוון שהגוף עדיין מלא בהורמונים וצריך לאזן אותם, ועדיין להזהר, לא להתאמץ או לעשות פעילות גופנית.
כמו כן הוא ביקש ממני להגיע לביקורת בעוד כשבוע וחצי, כדי לראות שהכל בסדר.
לאחר השיחה איתו בדקתי את מכתב השחרור. לא היה רשום שם כלום על חופשת מחלה. אצטרך לזכור לקחת ממנו אישור מחלה כשאבוא לביקורת.

זהו. הסתיים היום. הייתי כל כך מאושרת להיות אחרי. הייתי עוד יותר מאושרת שיצאו לי 24 ביציות. זה די הרבה. זה אומר שלא אצטרך לעבור שוב את התהליך הזה. ידעתי להעריך את זה. ר. סיפרה שלידי במחלקה, היתה אישה שיצאו לה בשאיבה רק 4 ביציות.

הייתי פשוט מאושרת ומלאת תודה על כך שאני אחרי הכל, וזה נגמר.
עכשיו נשאר להחלים ולחזור לעצמי.

יום שני, 19 בנובמבר 2012

הגיע היום: שאיבת ביציות - חלק ראשון

יום שני,ו' בחשוון תשע"ג, 22.10.12

אז הנה הגיע היום הגדול. עד הערב אני אהיה כבר אחרי.

קמה מוקדם בבוקר. השאיבה היום בשעה 14:00, ואני אמורה להיות בצום של שש שעות לפחות, מה שאומר צום מהשעה 08:00. אני מנצלת את זה שקמתי מוקדם, ואוכלת חצי כוס של גרגרי רימונים. יותר מזה אני לא מסוגלת, הבטן מתהפכת לי. אני יודעת שיותר ממה שהשחלות מציקות לי, אני  פשוט בלחץ.

הגעתי למסקנה שמה שהכי מפריע לי בכל התהליך זה הקטע של ההרדמה המלאה. אין לי בעיה להתמודד עם הרבה דברים, אבל מפריע לי להיות לגמרי בלי שליטה ובחוסר הכרה. מסקנה: אני כנראה חולת שליטה...
אני מתפללת שחרית - את הכל (!), מסדרת את המיטה, אומרת קצת תהלים, אין לי כל כך סבלנות היום.

נכנסת להתקלח מתלבשת ומתארגנת: לקחתי איתי בתיק עוד זוג תחתונים, תחבושות הגייניות, מגבת קטנה, חבילת טישו, מגבונים לחים, שקית לבגדים שאצטרך לפשוט, זוג גרביים נוסף...
ענדתי שרשרת אהובה, למרות שידעתי שלפני הכניסה לחדר הניתוח אצטרך להוריד כל תכשיט שהוא.
זהו. יוצאים.

חברתי ר., המלווה שלי להיום, באה לאסוף אותי. אני מכריחה אותה לנסוע במהירות הכי איטית שאפשר לנסוע בה על הכביש הראשי בדרך לראשל"צ. כל תנודה קטנה על הכביש, מקפיצה לי את הבטן וגורמת לשחלות שלי להשתולל בפנים, ולבטן לכאוב. לפחות ככה זה מרגיש.

הגענו לאסותא ראשל"צ בשעה 12:30. מוקדם מדי. אמרו לנו במחלקה לחזור עוד כחצי שעה. ירדנו למטה וישבנו בפטיו של ביה"ח ודיברנו על שטויות, במאמץ פאתטי לשחרר לחץ. חברתי ר. היתה אפילו יותר לחוצה ממני... אבל היא ממש השתדלה. הודעתי לה שיש לה תפקיד בזמן שאני בשאיבה בפנים: אסור לה לחכות סתם, או לקרוא ספר. רק להגיד תהלים עד שאני יוצאת. סימסתי לחברותי הקרובות בקשה גם להגיד בשבילי תהלים בזמן שאהיה בפנים.
דיברנו על זה שאחרי שאסיים כאן היום, ניכנס לקפה ועוגה בסניף של קפה קפה שנמצא פה בחוץ, בקצה הרחוב, לפני שניסע הביתה.

חזרנו למחלקה לפתוח תיק. הסדרתי את התשלום מול המזכירות הרפואיות, והגשתי את טפסי ההסכמה שחתמתי עליהם עוד במרפאה, אצל הרופא. להפתעתי אמרה המזכירה שזה לא הטפסים הנכונים והביאה לי טפסים אחרים. מה אגיד לכם, קראתי את הטפסים החדשים, והם היו זהים מילה במילה לאלו שהחזקתי אצלי, רק בעיצוב שונה קצת. אבל המזכירה התעקשה, אז לא התווכחתי וחתמתי גם עליהם.

פתחו לי תיק במחלקה. אחות מדדה לי לחץ דם, דופק, שאלון רפואי... הליך רגיל.
מה שלא היה רגיל, זה שכל חמש דקות, האחות הלכה לדלפק האחיות לחפש מסמך אחר שהיא חשבה שהיה חסר. באיזשהו שלב זה נהיה הזוי. הבאתי לה את הטפסים שחתמתי עליהם עכשיו במזכירות, וציינתי שיש ברשותי טפסים שחתמתי עליהם עם הרופא. ואז האחות אמרה: זהו, את אלו אני צריכה. מה שנתנה לך המזכירה - לא רלוונטי. שימי בצד.
או.קי... מישהו פה לא מתואם עם מישהו... ר. ואני הסתכלנו אחת על השנייה די בפליאה ממה שהולך כאן עכשיו.

סוף סוף הסתיים תהליך הקבלה. קיבלתי חלוק, כובע ומין ערדליים ללבוש לפני הכניסה לחדר הניתוח (טוב שהבאתי גרביים), והאחות הסבירה לי איך בדיוק זה יתנהל: כבר בחדר הניתוח, לאחר ההרדמה, ישימו לי נר לשיכוך כאבים. השאיבה עצמה לוקחת כרבע שעה, ואני אמורה להתעורר כעשר דקות אחרי שאצא מחדר הניתוח. ייתכן שארגיש כאב גם אח"כ, ואז אוכל לקבל משככי כאבים נוספים ע"י האחות.

המשגיחה של מכון פוע"ה הגיעה בינתיים, אשה נחמדה מאוד שאינני זוכרת את שמה. ערכנו היכרות, והיא הראתה לי את החלון הקטן לחדר הניתוח שדרכו היא תוכל לצפות בתהליך. היא לא נכנסת ממש לחדר הניתוח.

החלפתי בגדים, ולבשתי את החלוק של בית החולים. שמתי את הכובע על השיער. מפלס הלחץ כמובן עולה. אני מנסה להישאר רגועה, לא ממש בהצלחה.
פרופ' מאירוב הגיע בינתיים. המרדים, רופא חביב מאוד, הגיע לפגוש אותי ושאל אותי שאלות על רגישויות ואלרגיות, אם יש. לשמחתי לא ידוע לי על רגישות למשהו ספציפי.

האחות אמרה לי להוריד את המשקפיים לפני הכניסה לחדר הניתוח. ביקשתי מחברתי ר. שתלווה אותי לחדר הניתוח ואז תיקח ממני את המשקפיים, כדי שאשאר איתם ממש עד הכניסה. גם סוג של להרגיש בשליטה עד כמה שאפשר. האחות התעקשה שאוריד אותם עכשיו: 'החדר נמצא בדיוק שתי פסיעות מפה. את לא צריכה את המשקפיים בשביל שני צעדים וחברתך גם לא צריכה ללוות אותך במרחק קטן כזה'. ניסיתי להתעקש בחזרה. נכון, חדר הניתוח אכן היה במרחק של כמה פסיעות, אבל איכשהו זה היה לי חשוב. אבל האחות ממש לא היתה מוכנה לשמוע מכלום, והתחילה להיות סצינה לא נעימה, אז ויתרתי. די בעצבים. נתתי לחברתי ר. את המשקפיים, ואמרתי לה: עזבי, תישארי פה. היא ממש מתחרפנת מזה שתלווי אותי.
תוך כדי שאני מדברת עם חברתי, ופונה ללכת לכיוון חדר הניתוח, אני קולטת שהאחות שולחת אלי כל הזמן ידיים, כאילו מנסה לגרור אותי: בואי, אני אקח אותך. וזה לא מפסיק.
 בשלב הזה כבר איבדתי את זה לגמרי. הרמתי את הידיים, שלא תיגע בי והתפרצתי: טוב, די! תעזבי אותי! אל תגעי בי. תורידי את הידיים שלך ממני. אני יכולה ללכת לבד, אני לא ילדה בת חמש!
- לא, רק חשבתי שאת לא רואה. רציתי לעזור לך...
בסדר... אני עדיין לא זקוקה להתייחסות של ילדה קטנה!

נכנסנו לחדר, אני, האחות, עוד אחות של חדר הניתוח, המרדים ופרופ' מאירוב.
האחות הראתה לי איך להתיישב על המיטה, ואז היא פונה לפרופ' מאירוב ואומרת לו: איך מתוקה ועדינה כמוה, יכולה להתפרץ פתאום ככה?...
הייתי בהלם! איזו חוצפה. מה היא חושבת לעצמה?! הלו, אני פה! אם את רוצה לדבר עלי, לפחות תעשי את זה כשאני לא נמצאת. לא מול הפנים שלי. גם אם התגובה שלי מוגזמת, אפשר עדיין להבין שאני לחוצה מהתהליך ולבוא לקראת. אני מבינה שבטח ראית את התהליך הזה עשרות אלפי פעמים ומבחינתך זו שגרה, אבל מבחינתי זו פעם אחת ויחידה שאני עוברת תהליך כזה, וכן, אני לחוצה, וזה מובן.
מה היה קורה אם חברתי היתה מלווה אותי, גם אם זה רק שני צעדים? העולם היה מתמוטט? חדר הניתוח היה מתפוצץ? מה? אי אפשר היה פשוט לתת לי את זה ולסגור עניין, אם זה מה שגורם לי להרגיש רגועה יותר? אפשר לחשוב, מה כבר ביקשתי...

את כל זה חשבתי לעצמי וכמובן שלא אמרתי כלום. האמת, לא היה לי נעים מפרופ' מאירוב. אם הוא לא היה שם בחדר באותו זמן, אני חושבת שהייתי נכנסת בה עד הסוף.
כל כך התעצבנתי עליה! אפילו עכשיו כשאני כותבת, וזה כבר כמעט חודש אחרי, אני עדיין חווה שוב את הכעס והתסכול שהרגשתי אז.

ומכיוון שהפוסט הזה נעשה ארוך מדי, אמשיך בפעם הבאה.

יום רביעי, 14 בנובמבר 2012

יום לפני השאיבה

יום ראשון, ה' בחשוון תשע"ג, 21.10.12

יום לפני השאיבה. מפלס המתח והלחץ שלי מטפס לגבהים.
קמתי בבוקר, עם הרגשה לא נעימה בבטן. פיזית, הכוונה. אני מרגישה כאילו הבטן שלי מלאה בחתיכות זכוכית גדולות. זה גם כבד מאוד, וגם מרגיש כאילו אני צריכה ממש להיזהר כדי לא לשבור אותן. כאילו כל תזוזה לא נכונה יכולה לגרום לחתיכות הזכוכית האלו ליפול ולהישבר.

התפללתי הבוקר את כל תפילת שחרית. רק שתבינו, אני בחיים לא עושה את זה, חוץ מאשר ביום כיפור. הרגשתי צורך להתפלל שהכל יהיה בסדר. שלא רק יעבור בהצלחה, אלא שגם תצא כמות מספקת כדי שלא אצטרך לעבור שוב את התהליך.

ארוחת בוקר: עדיין בטראומה מהבחילות הנוראיות אתמול, בשבת, ועדיין עם הרגשה של בטן מלאה לגמרי, אני אוכלת כמה גרגירי רימון ומרגישה מפוצצת! כנראה שהשחלות כל כך גדלו, עד כדי כך שכבר אין מקום לקיבה, וכל כמות קטנה של אוכל שאני מכניסה לפה, כבר גורמת לי להרגיש כאילו אכלתי המון. על זה אני דווקא לא מתלוננת. נראה שאני עומדת לרדת במשקל בימים הקרובים... משהו אחד טוב כבר יוצא מכל הסיפור.
מאוחר יותר אכלתי חצי בננה. את החצי השני כבר לא הצלחתי לסיים ונתתי לאמא שלי.

סימסתי עם חברתי א. מהעבודה, שדאגה קצת ורצתה לדעת מה קורה איתי.

התקשרתי למכון פוע"ה להזמין משגיחה. אף אחד לא עונה בשלוחה המבוקשת. מחכה חצי שעה ומנסה שוב. שוב אף אחד לא עונה. הגעתי למזכירות: אה, הפיקוח? עדיין לא הגיעו. תשאירי טלפון ויחזרו אלייך.

הצעד הבא היה להתקשר לאסותא, ולברר כמה זמן לוקח כל הסיפור והאם אני צריכה להישאר שם לילה.
מסתבר שלא. השאיבה עצמה, לוקחת כרבע שעה. אח"כ יש להישאר לכשעתיים של התאוששות ולאחר מכן משחררים הביתה. אני צריכה להגיע כשעה לפני הזמן, ועלי להיות בצום מלא של שש שעות לפחות. לא, אסור גם לשתות מים.

עכשיו התיישבתי לומר קצת תהלים. הייתי מעודדת מכך שלא אצטרך להישאר ללילה בביה"ח.
התקשרתי למוסדות קבר רחל, תרמתי לצדקה וביקשתי שיתפללו בשבילי מחר בשעה של השאיבה.
עוד קצת תהלים.
עוד כמה גרגרי רימון בתור ארוחת ביניים.
שוב תהלים.
שוב מנסה להתקשר למכון פוע"ה. סוף סוף ענו. הודעתי על השאיבה מחר ועל השעה המדויקת והזמנתי משגיחה, בעלות של 120 ש"ח (חברי כללית מושלם - יש החזר של כ-100 ש"ח). האיש מעבר לקו רשם את כל הפרטים ועדכן שהמשגיחה תגיע מעט לפני השעה המיועדת כדי לפגוש אותי. הוא צייד אותי במספר טלפון ישיר, למקרה שתצוץ מחר בעיה כלשהי.

בצהריים הרגשתי טוב יותר. אפילו הרגשתי קצת רעבה. הרשיתי לעצמי חתיכה קטנה של דג אפוי, וכמה כפיות של תבשיל קוסקוס עם אורז וקישואים. הרגשתי מפוצצת אחרי זה, אבל זה עבר בסדר.

לאורך כל היום השתדלתי לזוז כמה שפחות ולא לעשות תנועות פתאומיות, כדי לא לגרום לנזק שם בפנים.
היתה לי ערמה של זכוכיות לשמור עליה, שלא תישבר... אפילו כביסה שתכננתי לעשות לא עשיתי. לא התכופפתי בכלל - זו גם היתה משימה כואבת לבטן שלי. השתדלתי לשבת רוב הזמן.

אחרי שנת צהריים, המשכתי עוד קצת תהלים ואכלתי מעט גבינה עם דבש וקינמון.
חברותי לעבודה, א. ו-ה., שלחו הודעות SMS מלאות בעידוד. חברתי י. הגיעה לבקר בצהריים.
קיבלתי הרבה תמיכה מוראלית מהסביבה. אמנם לא הסביבה הקרובה שקיוויתי, אבל זה היה נפלא להרגיש.

אני די מתפדחת לספר מה עשיתי עכשיו, זה רק יראה עד כמה הייתי בלחץ היום. אבל החלטתי שבבלוג הזה אספר גם על הדברים האלה, הפחות נעימים והמפדחים, ולא אסתיר כלום. כן, אני מודה, אני בלחץ היסטרי מהשאיבה מחר. מתה מפחד. לגמרי. רוצה כבר להיות אחרי.
מה שעשיתי עכשיו היה להתפלל מנחה, שזה אני דווקא עושה כמעט כל יום, אבל הפעם, וזה אני ממש לא עושה כל יום, התפללתי תפילת מנחה של ערב יום כיפור. כן, עם הווידוי והכול. זה פשוט הרגיש לי נכון וטוב.

אכלתי ארוחת ערב! ממש ארוחה: כריך עם טחינה, ביצה קשה ועגבנייה. קצת מלא לי מדי בבטן. במיוחד שעכשיו מפלס המתח עולה עוד יותר. באופן די מוזר, עד כמה שהייתי לחוצה, הרגשתי גם רגועה לגמרי. כאילו עשיתי היום את כל מה שהיה ביכולתי לעשות לקראת מחר. מבחינה רוחנית, אני מתכוונת.

התקשרתי לחברתי ר., זו שאמורה ללוות אותי מחר, כדי לסגור פרטים אחרונים. ואז פשוט גלשתי באינטרנט כדי להעביר את הזמן עד שאלך לישון.

לפני השינה הלכתי להתקלח. כשיצאתי והתארגנתי לשינה, איכשהו עיקמתי קצת את הרגל, וישר הרגשתי כאב חד בבטן. קצת נבהלתי, שמא גרמתי למשהו שם לזוז בכיוון לא נכון... קיוויתי שהכל בסדר.

לא נותר עוד מה לעשות הערב.
הולכת לישון.
עוד 24 שעות כבר אהיה בע"ה אחרי הכל.

יום ראשון, 11 בנובמבר 2012

שבת בבוקר, יום יפה... אוביטרל - הזריקה האחרונה

יום שבת, ד' בחשוון תשע"ג, 20.10.12

לאחר הסאגה של אתמול, הבחילות וההזרקות, קמתי בבוקר, עדיין עם בחילות ותחושה של בטן מלאה.
אכלתי בבוקר שתי חתיכות קטנטנות של עוגה, אולי יהיה מדויק יותר לקרוא לזה שני פירורים גדולים של עוגה...
וזהו. הרגשתי מלאה ומפוצצת.
בקידוש, בארוחת הצהריים, שתיתי קצת תירוש ואכלתי פרוסת חלה קטנה. בזאת הסתיימה ארוחת הצהריים שלי. יותר מזה לא הייתי מסוגלת להכניס כלום לפה.
שלוק מים מדי פעם, כי ככה הרופא אמר, אחרת גם את זה לא הייתי עושה. לא היה לי מקום בבטן לכלום.

בשבת בצהריים, ישנתי על הכיסא במרפסת. בישיבה. לא היה לי נוח לשכב במיטה.

במוצאי שבת, הגיע תור הזריקות האחרונות.
הפעם היה עלי לקחת מנה אחת של מנוגון (איך מזריקים מנוגון - ראו בפוסט הקודם) ומנה אחת של צטרוטייד.
די התרגשתי מזה שאלו הזריקות האחרונות שלי. כבר התחיל להימאס עלי קצת כל העניין.
מרוב לחץ, הלכו לי שני מזרקים של צטרוטייד, שהייתי צריכה לזרוק לפח, עקב תקלה בשימוש. רק במזרק השלישי סוף סוף הצלחתי לעשות את זה כמו שצריך (איך מזריקים צטרוטייד - בפוסט הזה).

התקשרתי ל-א., המנהלת שלי, והודעתי לה שלא אגיע מחר, נוסף על החופש שלקחתי לי בימים שני ושלישי.
הרגשתי שעדיף שלא אזיז את הבטן יותר מדי. עדיין, אחרי השבת הזו, הרגשתי ממש לא טוב, וגם פחדתי מתופעת פיתול השחלות שעלולה לקרות, כי זה מחייב הליך כירורגי כדי להחזיר אותן למקום. לא יודעת אם זה קשור לתנועות שאני עושה, אבל הרגשתי שאני מעדיפה לזוז כמה שפחות.

כעת נשאר לי לחכות עד השעה 02:00 בלילה, כדי להזריק את הזריקה האחרונה בכל הסדרה - אוביטרל. האוביטרל משמש להבשלת הזקיקים וגורם לביוץ. נוטלים אותו בתוך 48 שעות לפני השאיבה. כמובן שבדקתי שוב באינטרנט שאכן כך צריך להיות, וזה הזמן הנכון לקחת את האוביטרל. לחוצה, כבר אמרתי?!

כדי להעביר את הזמן עד 02:00 בלילה, ישבתי על המחשב וצפיתי בסרטים.

חשבתי הרבה על השאיבה ביום שני, ועל זה שבעצם אין לי מושג כמה זמן כל הסיפור אמור לקחת. ידעתי שהשאיבה עצמה היא תהליך של כרבע שעה בסך הכל, אבל לא ידעתי אם אצטרך להישאר שם לילה, או שאשתחרר באותו היום עצמו. חברתי י. הציעה להביא לי את המחשב הנייד הקטן שלה, כדי שאם אצטרך להישאר שם בלילה, אוכל לגלוש באינטרנט.
רשמתי לי לברר מחר באסותא האם אצטרך להישאר לילה, ואם יש להם אינטרנט אלחוטי.

סוף סוף הגיעה השעה 02:00 בלילה. הזמן לזריקה האחרונה בהחלט.

אז כך נראית אריזת האוביטרל:
שימו לב שהאריזה חייבת להישמר במקרר.

וכך זה נראה מבפנים - מזרק אחד שמגיע מוכן, מלא בתרופה:
זו היתה בשבילי הקלה גדולה לראות שהפעם, לשם שינוי, אין צורך לשאוב, לערבב, למדוד כמויות, להרכיב מחטים, להוריד מחטים... הפעם המזרק בא מוכן, וכל מה שנשאר לעשות הוא פשוט להזריק אותו.

ואיך עושים את זה?
ראשית, צירפתי בקישור הזה את עלון התרופה. ההוראות בעברית מופיעות בדף האחרון, דפדפו ישר לשם.
והנה ההוראות גם כאן:

1. שוטפים היטב את הידיים במים וסבון.

2. מוציאים את המזרק מהאריזה הפלסטית ומניחים אותו על משטח, יחד עם שתי ספוגיות אלכוהול לחיטוי:

3. בוחרים את נקודת ההזרקה באזור הטבור (מודדים רוחב של שתי אצבעות בערך מהטבור וימינה / שמאלה / למטה. שימו לב: לעיתים נדרש להזריק באזור קדמת הירך), ומנגבים את המקום עם ספוגית אלכוהול אחת.

4. מסירים את מכסה המחט:
מהרגע שהסרנו את מכסה המחט, מזריקים מיד את התרופה לגוף. צובטים בעדינות את אזור ההזרקה ליצירת קפל עור, ומחדירים את המחט בזווית של 45-90 מעלות. מזריקים את החומר ע"י לחיצה בעדינות ובאיטיות על בוכנת המזרק, וממתינים כעשר שניות.

5. מוציאים בזהירות את המחט מהעור, ומנגבים בעדינות את נקודת ההזרקה עם ספוגית האלכוהול השנייה.

וזהו, זורקים את הכל לפח.


מרוב פחד מתופעות הלוואי האפשריות, כמו בחילות, כאבי בטן, כאבי ראש וכו', נשארתי ערה עוד כשלושת רבעי שעה אח"כ, רק כדי לראות שהכל עובר בסדר, ושאני לא חווה איזו תופעת לוואי מפחידה.
רציתי גם להדחיק את המחשבה על השאיבה המתקרבת.

בסוף הלכתי לישון.


יום שבת, 10 בנובמבר 2012

איך מזריקים מנוגון

ושוב, אני מתחילה עם הכסת"ח הרגיל: אין לראות בהוראות המובאות להלן תחליף להדרכה של אחות.

אני מצרפת קישור שמצאתי עם הוראות להזרקת מנוגון. ההוראות האלו ברורות לגמרי.
ובכל זאת, אצרף אותן גם כאן. מומלץ לקרוא את כל ההוראות לפני שמתחילים בביצוען.

זוהי אריזת המנוגון:
שימו לב: האריזה מכילה את האמפולות בלבד, עם האבקה והממס, אך אינה מכילה מזרקים ומחטים.
וזה מה שתצטרכו לצורך ההזרקה (הכפילו לפי כמות הזריקו שתצטרכו לקחת):
  1. מזרק 2 מ"ל
  2. מחט עבה למילוי מס' 19 או 21
  3. מחט דקה להזרקה מס' 25
  4. ספוגיות אלכוהול לחיטוי
  5. פד / גאזה להגנה בעת שבירת האמפולות (אפשר גם פיסת בד נקייה או משהו דומה)
ניתן להשיג את המזרקים והמחטים בבית מרקחת, במרפאת נשים או בבית חולים, במיון או במרפאת נשים בביה"ח. אני קיבלתי אותם מהאחות במיון נשים בבית החולים, ללא כל תשלום.

אריזת המנוגון מכילה שני מארזים, שבכל אחד מהם יש שורה של אמפולות עם אבקת התרופה, ושורה של אמפולות המכילות את הנוזל הממיס. המחט הוורודה בצד שמאל היא מחט המילוי, והמחט הכתומה למעלה היא המחט להזרקה. כך זה נראה מבפנים - האמפולות עם המזרק והמחטים:

כך נראות האמפולות מקרוב - שימו לב לנקודות הכחולות בחלק העליון הצר של האמפולות:

וכעת להזרקה:
1. קודם כל - יש כמובן לשטוף היטב ידיים במים וסבון, כדי למנוע זיהום.

2. יש להוציא את המזרק מהעטיפה, ואת מחט המילוי מהעטיפה, ולהרכיב את מחט המילוי על המזרק.

3. יש להחזיק את האמפולות, כאשר הנקודה הכחולה מופנית קדימה, לכיוון הפנים, ולאחוז אותן עם הבוהן והאצבע, כאשר בין הצד האחורי של האמפולה ובין האצבע, מניחים את הגאזה. הגאזה נועדה להגן על האצבע, במקרה שהאמפולה לא נשברת טוב (לי זה לא קרה, לשמחתי). הנה כך:
אם המינון הוא יותר מאמפולה אחת של אבקה, יש לשבור את מספר האמפולות הדרוש. אני הייתי צריכה מינון של שתי אמפולות של אבקה, כך שפתחתי שתי אמפולות של אבקה ואמפולה אחת של ממס. ניתן להמיס עד 3 אמפולות של אבקה באמפולת ממס אחת.

4. כעת יש להסיר את המכסה של מחט המילוי, ולהכניס אותה לתוך האמפולה של הממס ולשאוב את הנוזל לתוך המזרק.

5. עכשיו מזריקים את הנוזל הממס לתוך האמפולה של האבקה. אני, מכיוון שהיו לי שתי אמפולות של אבקה, הזרקתי חצי מהנוזל לתוך אמפולה אחת, וחצי לתוך האמפולה השנייה.

6. מניחים בעדינות את המזרק, כך שהמחט לא תיגע בכלום, ומנענעים בעדינות את האמפולות עד שכל האבקה נמסה. שואבים בחזרה את הנוזל לתוך המזרק.

7. כעת מסירים את מחט המילוי, מוציאים את מחט ההזרקה מהעטיפה ומרכיבים אותה על המזרק.
אוחזים את המזרק כשהמחט מופנית כלפי מעלה, מסירים את מכסה המחט, ומקישים בעדינות על המזרק כדי שבועות האוויר יעלו למעלה. דוחפים בעדינות את הבוכנה של המזרק, כדי שבועות האוויר יצאו החוצה, עד שטיפה קטנטנה של נוזל מופיעה בקצה המזרק.

8. בוחרים את נקודת ההזרקה באזור הטבור (מודדים מרווח של שתי אצבעות מהטבור ימינה / שמאלה / למטה), ומנגבים בעדינות בספוגית אלכוהול. שימו לב: לעיתים יש צורך להזריק בקדמת הירך - שאלו קודם אחות או רופא. אם לא אמרו לכם כלום, כנראה שצריך להזריק באזור הטבור.

9. ביד אחת צובטים בעדינות בנקודת ההזרקה ויוצרים קפל בעור, וביד השנייה אוחזים במזרק. מחדירים את המזרק בזווית של 90 מעלות, ולוחצים בעדינות על בוכנת המזרק להזרקה של החומר. ממתינים כעשר שניות, ומוציאים בזהירות את המחט מהעור. מנגבים את האזור בספוגית אלכוהול לחיטוי.

10. משליכים את המזרק והמחטים בזהירות לפח.

זהו, בהצלחה!

יום חמישי, 8 בנובמבר 2012

הסאגה להשגת מזרקים, בחילות וכל השאר

אחה"צ של יום שישי, כשעה לפני כניסת שבת, ארגנתי לי את הזריקות שאצטרך הערב. פתחתי את הקופסה של המנוגון, והצצתי פנימה, ו...
היו שם אמפולות של האבקה ושל הממס, אבל לא היו בכלל מזרקים. התרגלתי כבר שכל הזריקות הגיעו עם מזרקים מוכנים, ופה לא היה כלום.
מה עושים עכשיו?
פחות משעה לפני שבת, שלחתי SMS לרופא שלי: 'למנוגון אין מזרקים. מה עושים?' בתקווה שהוא עוד יראה את זה ויספיק לענות לי לפני שאצטרך לסגור את הנייד, כי אוטוטו הדלקת נרות, ואחותי ניסתה בינתיים להתקשר למישהי שהיא מכירה שעובדת בבית חולים, אולי היא תוכל לעזור.
בינתיים שלח לי הרופא תשובה:
צריך מזרקים של 2 מ"ל, מחט דקה להזרקה מס' 25 ומחט עבה למילוי מס' 19 או 21, בבית מרקחת או ללכת למיון שיזריקו לך, אבל אז זה בתשלום.

אני מתמצתת במשפטים ספורים מאוד את מה שהלך עכשיו: התחלתי להרים טלפונים. פחות מחצי שעה לפני שבת. ניסיתי להתקשר למוקד העירוני, לנסות לברר איזה בית מרקחת תורן עכשיו. לא ענו לטלפון. ניסיתי להתקשר למיון ולשאול אם הם יכולים להזריק לי. ענה לי מישהו שעולה 600 ש"ח לפתוח תיק, התלבטתי וניסיתי שוב להתקשר ולשאול, ובסוף הפנתה אותי מישהי למיון נשים בבית החולים (אפילו לא ידעתי שיש דבר כזה).
התקשרתי למיון נשים. המזכירה העבירה אותי לאחות, והאחות ענתה שבלי הוראת רופא מפורשת היא לא יכולה להזריק לי כלום, אבל היא תוכל לספק לי מזרקים ומחטים כמה שאצטרך. שמה של האחות היה מזל (במלרע!), והיא אמרה לי שהיא תהיה שם הערב עד השעה 23:00.
סיימתי את הטלפון האחרון הזה שתי דקות לפני הדלקת נרות שבת.

וכך, אחרי הדלקת נרות שבת, כשהבנים הלכו לבתי הכנסת, אני התחלתי לצעוד למיון נשים בבית החולים, לקחת מזרקים ומחטים.
הלכתי באיטיות מחרידה, כמו זקנה בת 80, לא הייתי מסוגלת ללכת מהר. תוך כדי הליכה, זמזמתי לי את התפילה של קבלת שבת, עם כל השירים. זה עזר לי להעביר את הזמן. אחרי כעשרים דקות של הליכה, שמתי לב שנהיה לי קל יותר ללכת. התעודדתי מאוד מזה שההליכה עשתה לי טוב, וחשבתי שאמנם אסור לי להתאמץ ואני צריכה להגביל פעילות, אבל כנראה שזה לא חל על הליכה, כי הנה, עובדה שההליכה עושה לי טוב. ההליכה נהיתה קלה, שוב לא גררתי את עצמי וגם הרגשתי פיזית הרבה יותר טוב.

הגעתי לבית החולים, ומצאתי במיון נשים את האחות מזל, שאכן היתה המזל שלי באותו ערב, היתה מקסימה והביאה לי את כל הדרוש. בדיוק אחרי הגיעה עוד אישה שהיתה צריכה שיזריקו לה מנוגון, וכך קיבלתי גם הדגמה חיה של איך בדיוק מכינים ומזריקים את המנוגון.
בפוסט הבא גם אסביר את זה עם תמונות, אבל קודם אסיים את הסיפור.

חזרתי הביתה, ההליכה עדיין היתה קלה. כשהגעתי הביתה, הבנים כבר חזרו מבית הכנסת.
התיישבנו לקידוש. לא היה לי תיאבון, אז אכלתי פרוסה קטנה של חלה, חצי מנה של דג, וחצי כפית מהסלטים שהיו על השולחן: חומוס, סלט טורקי וסלט אבוקדו עם ביצה. זהו. לא יותר.

ופתאום חטפתי בחילה. מה זה בחילה, לא זוכרת מתי היתה לי אחת כזו חזקה. הרגשתי צורך עז להקיא, אבל לא הצלחתי. לא יכולתי לשבת, גם לא לעמוד, לא מצאתי לי מקום, פשוט הסתובבתי מצד לצד בחוסר מנוחה קיצוני, כמו אריה בכלוב - זה הביטוי, נכון? חשבתי שאני משתגעת לגמרי.
הסתובבתי ככה לפחות שעה.
המצחיק הוא, שלא ממש עלה על דעתי שזה פשוט עוד אחת מתופעות הלוואי של ההורמונים. תהיתי אם אכלתי משהו לא טוב, או שזה מההזרקות האחרונות, ובינתיים התקרב זמן ההזרקות שוב, אבל כמו שהרגשתי, פחדתי להזריק לעצמי. חשבתי שאולי כדאי שאחזור למיון נשים, כדי שלפחות אזריק לעצמי תחת השגחה של אחות, כדי שאם יקרה משהו, לא אהיה לבד. לא שידעתי איך אגיע בדיוק למיון... הרגשתי כל כך רע, שחשבתי בשיא הרצינות שגם ככה בטח אצטרך לפנות את עצמי למיון בסופו של דבר.
אחותי בינתיים מסתכלת עלי במבט של 'אמרתי לך שאת מטורפת שאת עושה את זה' (היא חשבה ככה מההתחלה ולאורך כל התהליך), ואמרה לי שלא נראה לה שזה מהזריקות. האמת, גם אני לא ממש חשבתי ככה, אבל כבר לא ידעתי מה לחשוב. גם לא ממש הייתי מסוגלת.
התחלתי אפילו לחשוב האם להתקשר לרופא, למרות ששבת היום, ולשאול אותו אם זה נורמלי, ואם אני צריכה לגשת לבית חולים.
אחרי שעה שנראתה כמו נצח, זה נרגע קצת. עדיין היתה לי בחילה איומה, אבל כבר לא הרגשתי כאילו אני מתה לגמרי.

באיחור של חצי שעה, הזרקתי את הזריקות של הערב, די בפחד, שמא זה יגרום לי להרגיש עוד יותר רע. אמא שלי ישבה לידי לתמוך בי מוראלית (אמיצה, אמא שלי. אני בטוחה שהיא נלחצה יותר ממני. גם ככה כל התהליך הזה הפחיד אותה מלכתחילה).

ישבתי במרפסת, נשענת על כסא רחב, הבטן הנפוחה שלי למעלה. חברתי י. באה לבקר ותרמה מאוד להרגעה הכללית. הלוואי שהייתי מסוגלת לקחת דברים בקלות כמוה. הרגשתי טוב יותר, אבל לא הייתי מסוגלת עוד לשכב במיטה. נשארתי לישון קצת על הכסא, ורק לאחר שעה בערך, הצלחתי לשכב במיטה ולישון, באותה הזווית המוזרה שבה אני ישנה בימים האחרונים.

במבט לאחור, אני חושבת שכנראה ההליכה באותו ערב לבית החולים, דווקא כן היתה מאמץ גדול מדי בשביל הגוף שלי, למרות שלא הרגשתי את זה בהתחלה. וזה, יחד עם כל הלחץ, המתח והריצות של היום הזה שעברתי, הם אלו שהביאו לתשישות, ולהתמוטטות באותו הערב. ואם גם נוספו לזה תופעות הלוואי של ההורמונים עצמם, כנראה שזה מה שהכריע אותי.


מסקנות מהיום? וואו, מאיפה להתחיל...
1. שימו לב - מנוגון אינו מגיע עם מזרקים ומחטים. צריך ללכת להשיג אותם בבית מרקחת או במיון נשים בבית החולים. דאגו לכך מראש.
2. אל תאמצו את הגוף בפעילות, גם אם נראה לכם שאתם יכולים. זה לא טוב. תנוחו כמה שיותר.
3. בררו תמיד מתי מרפאת הנשים בקופת החולים עובדת, ודאגו לחפש תחליף של מרפאות תורניות למקרה של ימי שישי.
4. מרפאת קונקורד ברמת גן, שנמצאת ברח' בן גוריון 13, מגדלי קונקורד, כניסה B, טל': 03-5772470 - מבצעים בדיקות דם ל-IVF בימי שישי, מהשעה 07:30 ועד 08:00. תגיעו מוקדם!

בפוסט הבא - איך מזריקים מנוגון.


בדיקות אחרונות ותאריך לשאיבה

יום שישי, ג' בחשוון תשע"ג, 19.10.12

יום השישי הזה היה לי יום נוראי. אפילו עכשיו, כשבשעת כתיבת הפוסט הזה אני כבר אחרי התהליך כולו (עבר בהצלחה, תודה ששאלתם), וכבר עברו מעל שבועיים מאז אותו היום, עדיין קשה לי להיזכר ביום הזה.


הלכתי בבוקר לבדיקת דם.
ניגשתי לקופת החולים, והפעם הלכתי ישר למרפאת הנשים. אפילו עשיתי את זה מוקדם, הייתי שם עוד לפני 07:30. לא היה שם אף אחד. חשבתי שהגעתי מוקדם מדי.
ראיתי את המנקה ושאלתי אותה איפה כולם. היא אמרה שנראה לה שלא עובדים היום. זה היה נראה לי מוזר, אז התיישבתי לחכות קצת מחוץ למרפאת הנשים, ולראות מה יקרה.

אתמול בערב, גם בדקתי על מרפאת קונקורד ברמת גן, זו שהאחות זוהרה אמרה לי עליה ביום שישי שעבר, רק למקרה ביטחון. כעת שקלתי לגשת לשם (רח' בן גוריון 13, מגדלי קונקורד, ר"ג, כניסה B), אבל כבר היה עשרים לשמונה, וחששתי שלא אספיק להגיע בזמן.

בעוד אני מתלבטת, עברה במקום מזכירה רפואית של מחלקה אחרת ואמרה לי שמרפאת הנשים אכן לא עובדים היום. מסתבר שבימי שישי הם עובדים שבוע כן שבוע לא. הייתי בשוק. לא התכוננתי לזה בכלל. לא ידעתי על זה. 
התקשרתי למרפאת קונקורד ברמת גן, ושאלתי עד מתי אפשר להגיע. אמרה לי המזכירה עד 08:00, כי אז באה שליחה לקחת את הדם למעבדה.
הצעתי שאבוא ואקח את הדגימה למעבדה בעצמי, כפי שעשיתי בשבוע שעבר, אבל שם לא היו מוכנים אפילו לשמוע על זה. האחות אמרה שאוכל להגיע מקסימום עד 08:05.

שוב נכנסתי ללחץ. ידעתי שאם אני לא אצליח לבצע את בדיקת הדם במרפאת קונקורד, אאלץ לנסוע לראשל"צ.
יצאתי החוצה, והתחלתי ללכת לכיוון תחנת האוטובוס במטרה לעצור מונית ולנסוע לרמת גן. בימים האחרונים, ההליכה הפכה להיות משימה די קשה, בגלל הבטן הנפוחה שלי, שדי כואבת לי עם כל תנועה שהיא קצת יותר מהרגיל... לא יכולתי ללכת מהר כפי שאני רגילה בד"כ. אני הולכת הרבה יותר לאט. גם לעצור מונית לא היה קל. כל אלו שראיתי – היו תפוסות.

כבר היה 08:43, וידעתי שבדרך הטבע, אין לי שום סיכוי להגיע לרמת גן בזמן. החלטתי לנסות בכל זאת ולעשות את ההשתדלות שלי, ומה שיהיה – יהיה.

פתאום עברה מונית ריקה שעצרה לי. עליתי עליה ואמרתי לנהג: סע, הכי מהר שאתה יכול, לרח' בן גוריון ברמת גן.
אומר לי הנהג: גברת, את יודעת שעלית על מונית, לא על מטוס...?
אמרתי לו: תעשה אתה מה שאתה יכול. פתחתי סידור והתחלתי לקרוא תהלים. הנהג התלבט בינו לבינו ויחד אתי מאיזו דרך לנסוע, ומאיפה יהיה הכי קצר להגיע. לא היה לי משנה בכלל. אפילו לא הרמתי את הראש מהתהלים. מה זה משנה, מאיפה הוא ייסע? זה הרי לא תלוי בו, או בי, רק בהוא שם למעלה... אני עושה את שלי, והתוצאה? ה' יעזור...

התקשרתי שוב למרפאה והודעתי שאני במונית, בדרך, קיוויתי שיתחשבו בי גם אם אגיע באיחור של כמה דקות.
נראה לי שהנהג קלט שאני בלחץ היסטרי, ושאני מתכוונת ברצינות, ופשוט התחיל לנסוע, ובסוף נסע בדרך הרגילה. 65 ₪. יותר ממה שלוקחים בד"כ על נסיעה כזו, אבל מי מסתכל על זה עכשיו.

ירדתי מהמונית בשעה 08:01. מצאתי את הכניסה ועליתי למרפאה. 08:03. ניגשתי ישר למזכירה ואמרתי לה: עוד לפני שמונה וחמישה. איפה האחות? היא הראתה באצבע לכיוון החדר. ניגשתי לאחות, הבאתי לה את ההפניה לבדיקת הדם. הגעתי ממש בדקה האחרונה, כי השליחה שהייתה אמורה לקחת את בדיקות הדם למעבדה כבר הגיעה.

תוך כדי שהיא מסיימת ומוציאה לי את המחט מהווריד, ואומרת לי איזה מזל שהגעתי בזמן, פתאום התפרקתי והתחלתי פשוט לבכות. כל המתח של הבוקר, וכאבי הבטן, ובכלל התקופה האחרונה, התנקזו לי לרגע הזה. עד עכשיו לא סבלתי משום תופעות לוואי של מצבי רוח, אבל עכשיו זה פשוט יצא ממני.
האחות נבהלה קצת: את בסדר? לא יכולתי אפילו לענות לה. רק הנהנתי בראש, וסימנתי לה שאני רק צריכה קצת להירגע... לקח לי כמה דקות לפני שיכולתי לדבר שוב. והאחות אומרת לי: מה שאת בטח עוברת... אני מעריצה נשים כמוך שעושות את זה. אני חושבת שהיא חשבה שאני עוברת טיפולי פוריות. זה קורה להרבה בסביבה שלי. כולם בטוחים שאני עוברת טיפולי פוריות כי אני לא מצליחה להיכנס להריון. לכי תסבירי שאין לך שום בעיית פריון, תודה לא-ל, ואת רק רוצה לשמר פוריות.
אבל לא היה לי נוח שהיא חושבת ככה, אז התחלתי להסביר לה מה אני עושה. גם ככה הייתי צריכה לדבר על משהו כדי להירגע. היא לקחה אותי למטבח והכינה לי כוס תה, תוך כדי שהיא מדברת איתי על סתם... השאירה אותי לנוח שם וחזרה לעבודתה. תודה, אחות זיווה, הייתי צריכה את זה.

אח"כ יצאתי החוצה. כעת הייתי צריכה להמשיך לביה"ח תל השומר, להגיע לפרופ' מאירוב ולעשות אולטרסאונד אחרון. לא התחשק לי לקחת מונית. זכרתי שקו 69 מגיע ממכון מור, אבל לא הייתי בטוחה בזמנים שלו. התקשרתי למודיעין דן, אבל המוקדנית לא יכלה לעזור לי עם קו 69, ששייך בכלל לחברת קווים. מה שכן, היה לה להציע לי קו אוטובוס אחר, שהתחנה שלו הייתה אפילו קרובה יותר למיקום שלי, ושמחתי על כך מאוד, שכן כאמור, כבר היה לי די קשה ומעייף ללכת, והחלטתי ללכת לשם.

שוב טעות. הקו הזה היה סוג של קו מאסף, שעבר כמעט בכל רחוב אפשרי שקיים ברמת גן, ולפעמים אפילו פעמיים, לפני שיצא לכיוון ביה"ח תל השומר. כך יצא שלמרות שעליתי עליו כשעה לפני הזמן שהייתי צריכה להגיע לתל השומר, בתום השעה הזו, עדיין עוד לא נכנסנו למתחם ביה"ח.

כן, ברור שהייתי שוב בלחץ, אלא מה? המשכתי להגיד תהלים, ולא עזר לי שאמרתי לעצמי: ציפי, עוד לא הבנת שאת לא עושה כלום היום, שאלוקים מוביל אותך ומסדר לך את היום הזה? (קראתי משפט חמוד פעם: אם אתה רוצה לגרום לאלוקים לצחוק, ספר לו על תוכניותיך...) עדיין הייתי בלחץ.
אפילו בכניסה של ביה"ח היה פקוק כי נתקענו מאחורי נהגת שהסתבכה עם הוצאת הנייר מהמכונה בשער בכניסה. ביקשתי מהנהג שייתן לי לרדת כדי שלא אתעכב ואוכל להמשיך ברגל. בנין רפואת נשים היה די קרוב, יחסית, לכניסה ולא רציתי לחכות כי השעה כבר הייתה 10:00 וכבר הייתי אמורה להיות שם. לא רציתי לאחר, למרות שידעתי שהרופא נמצא בחדר ניתוחים ויצטרכו לקרוא לו ויש הרבה יותר סיכויים שאני אחכה שם מאשר שאכנס אליו בדיוק בעשר, אבל רציתי להיות מוכנה בזמן.

אני לא זוכרת כמה זמן חיכיתי, רק שהלכתי המון לשירותים, ובשאר הזמן פשוט ישבתי על כסא, שרועה חצי על הגב, כי הבטן ממש כאבה לי, והייתי מותשת כבר.

בזמן שישבתי, החלטתי להתקשר למכון פוע"ה ולבדוק שם איך אני מזמינה את המשגיחה שלהם, שתהיה נוכחת בתהליך. התקשרתי ודיברתי עם אדם שהסביר לי את הפרוצדורה והעלות, שהיא 120 ₪. אמרתי שאינני יודעת מתי תהיה השאיבה, אם ביום ראשון או שני, ושאדע רק בצהריים. הוא אמר לי שאם זה יהיה ביום שני, מספיק שאתקשר ביום ראשון להזמין משגיחה ואודיע את השעה המדוייקת. למקרה שזה יהיה כבר ביום ראשון, הוא צייד אותי במספר טלפון נייד של האחראי, כדי שאוכל להתקשר כבר לפני שבת ולהזמין משגיחה.

כשהרופא יצא מחדר הניתוח, הוא לקח אותי לאחד החדרים וניסה לבצע את האולטרסאונד. לא הצלחתי לתת לו להיכנס. המכשיר היה עבה יותר מזה שנמצא אצלו במרפאה, וכאב לי כל כך, שממש החזקתי לו את היד ומשכתי החוצה. ניסיתי עוד פעמיים, אבל הכאב היה חזק מדי. לא הצלחתי. אני חייבת לציין שהוא היה ממש סבלן, וחיכה שארפה את השרירים ולא דחק בי או התעצבן. אפילו אני כבר התעצבנתי מעצמי. חשבתי שהוא פשוט היה צריך לתת לי בוקס בפנים שאתעלף ואז הוא היה יכול להיכנס בלי בעיה... הוא אמר שייתכן שאחרי האולטרסאונד של אתמול בערב, שגם אז כאב לי מאוד ודיממתי קצת, שאולי בגלל זה כואב לי עכשיו גם. ובסוף אמר: טוב, נסתכל על תוצאות בדיקות הדם, זה יספיק לי. לא הייתי בטוחה, אבל הוא חזר על זה שוב.: סמסי לי את בדיקות הדם כשיהיו לך, נסתפק בזה. לא היה לי מה לומר חוץ מזה שאני מצטערת, וכנראה נראיתי ממש נורא, כי הוא אמר: תנוחי קצת לפני שאת הולכת... אבל לא רציתי. כל מה שרציתי באותו רגע היה להיכנס למיטה שלי, למשוך את השמיכה מעל לראש ולשכוח מהעולם. הרגשתי כזה כישלון. איזה בזבוז זמן. להגיע עד לפה ובלחץ של הדקה האחרונה ובסוף בלי לעשות אולטרסאונד?

התקשרתי לאימא שלי ביציאה מהמחלקה, וסיפרתי לה מה היה, והתחלתי שוב להתפרק ולבכות לה בטלפון במשך דקות שלמות, עד שכבר לא יכולתי לדבר. היית כל כך מתוסכלת ועם תחושת כשלון כל כך גדולה.

אני יודעת שכולכם תגידו עכשיו "טוב, נו, זה ההורמונים...". בשכל גם אני ידעתי את זה. אבל מבחינתי היו לי כל הסיבות שבעולם להרגיש ככה. הרגשתי שכל היום הזה אני בעצם רודפת אחרי הזנב של עצמי, ונכון, אני בסוף מספיקה, אבל רק אחרי שמיניות באוויר שגוזלות כל כך הרבה אנרגיות...

יצאתי החוצה לכיוון תחנת האוטובוס הביתה, בהליכה איטית נורא, ולא יכולתי להפסיק לחשוב כל הדרך הביתה, אם אכן כאב לי עד כדי כך שבאמת לא יכולתי לתת לו להיכנס, או שכן יכולתי להתאפק יותר או להתגבר יותר על הכאב ולעשות את הבדיקה. אני לא חושבת שיש לי סף כאב כזה נמוך, אבל אולי...לא יכולתי להפסיק לחשוב אולי הפסקתי את הנסיונות מהר מדי, ואם הייתי מנסה עוד פעם אולי כן הייתי מצליחה...

חזרתי הביתה מותשת לגמרי, בלי כוח לעשות כלום. בדקתי בצהריים במחשב את תוצאות בדיקת הדם מהבוקר. רמת הורמון E-2 ירדה לי כמעט בחצי.
סימסתי לרופא. הוא התקשר תוך חמש דקות: אז מה, ירדנו בחצי מהפעם הקודמת... ואז נתן לי הנחיות להמשך ההזרקה: 
היום בערב (שישי, ליל שבת), קחי מנוגון – 2 אמפולות של אבקה עם אמפולת מים אחת, וקחי גם צטרוטייד אחד.
במוצאי שבת, קחי מנוגון אחד וצטרוטייד אחד, ובשעה 02:00 בלילה, באותו מוצאי שבת, בלילה שבין ראשון לשני, קחי את האוביטרל (האוביטרל הוא הזריקה האחרונה שמטרתו לגרום להבשלת הביציות. לוקחים אותו בתוך 48 שעות לפני השאיבה).
השאיבה שלך תהיה ביום שני בשעה 14:00 בצהריים. את צריכה להיות בצום של לפחות 6 שעות.
רשמתי לי את כל ההוראות תוך כדי שדיברנו, ואף חזרתי עליהן לוודא שהבנתי הכול ורשמתי נכון.
התקשרתי לחברתי ר. שהתנדבה לבוא וללוות אותי באותו יום, ועדכנתי אותה שזה יהיה ביום שני בצהריים.
התקשרתי גם למנהלת שלי בעבודה, והודעתי לה שאקח חופש בשני ושלישי, העדפתי להודיע על יום אחד נוסף למקרה שלא ארגיש טוב אחרי השאיבה.


חשבתם שבכך נגמר יום שישי הנורא? איפה, רק התחיל...

יום שני, 5 בנובמבר 2012

איך מזריקים צטרוטייד

אז הזרקתי לעצמי הערב את הגונאל-אף האחרון שלי, ואז הגיע תור הצטרוטייד.

אז ככה:
זו הקופסה של הצטרוטייד. כן, זו הגדולה שבדיוק לתוכה הצצתי ראשונה אחרי שקניתי את כל התרופות, והרגשתי כאילו אני מסתכלת בסרט אימה... (אם תקליקו על כל אחת מהתמונות, תוכלו גם אתם לראות אותן בהגדלה).
בתוך הקופסה נמצאות 7 אריזות נפרדות שכל אחת מהן מכילה מזרק עם נוזל, מיכל קטן עם מכסה כחול, המכיל את אבקת התרופה, 2 מחטים: מחט צהובה עבה לשאיבה, ומחט אפורה דקה להזרקה, ושתי ספוגיות אלכוהול.
כך נראית אריזה אחת כשהיא סגורה:
למעלה, מצד ימין נמצאות שתי המחטים, כל אחת באריזה קטנה נפרדת, מתחתן, אפשר לראות את שתי האריזות של ספוגיות האלכוהול - אלו עם הכיתובים הירוקים. בצד שמאל למעלה, שוכב לו מיכל התרופה הקטן,
ולמטה, לכל הרוחב, נמצא המזרק.

וכך זה נראה אחרי שהוצאתי את הכל מהאריזה:
מצד ימין בכיוון השעון: מיכל התרופה (שיש בו אבקה לבנה), ספוגיות האלכוהול (אל תוציאו אותן לפני השימוש, שלא יתייבשו), המזרק עם המכסה שלו, מחט השאיבה הצהובה ומחט ההזרקה האפורה (עדיין בתוך האריזה שלה).

כמובן שאחזור על הכסת"ח הרגיל: אין לראות בכך תחליף להדרכה של אחות מוסמכת.
גם כאן, צירפתי את העלון המפורט המצורף לאריזה, שלא קשה להבין אותו. ובכל זאת, להלן ההוראות (אנא קראו קודם הכל לפני שאתם מתחילים לבצע):

1. קודם כל - יש לשטוף את הידיים היטב במים וסבון, חשוב ביותר.

2. מורידים את מכסה המזרק הלבן, מוציאים את מחט השאיבה הצהובה מאריזתה, ומחברים למזרק (ראו תמונה):

3. כעת מסירים את המכסה הכחול מעל מיכל התרופה, לוקחים ספוגית אלכוהול אחת מתוך השתיים, ומנגבים את טבעת האלומיניום וסוגר הגומי שבחלק העליון של המיכל מלמעלה.

4. מסירים את המכסה של מחט השאיבה הצהובה, ונועצים אותה במרכז סוגר הגומי לתוך המיכל, בצורה כזו:

5. לוחצים בעדינות ובאיטיות את בוכנת המזרק עד הסוף ומזריקים את הנוזל שבתוך המזרק לתוך המיכל, לכיוון הדופן, משאירים את המזרק נעוץ בבקבוקון, ומסובבים בעדינות את המיכל עד שכל האבקה הלבנה נמסה ומתקבל נוזל צלול (אני נעזרתי גם בחוד של המחט כדי למוסס את שאריות האבקה שלא נמסה לבד). משתדלים מאוד שלא יווצרו בועות.

6.לאחר שכל האבקה הלבנה נמסה, שואבים בחזרה את כל הנוזל אל תוך המזרק, ע"י משיכת הבוכנה כלפי מעלה. חשוב לשאוב את כל הנוזל. אם לא כל הנוזל נשאב, הופכים את המזרק כך שהבקבוקון הפוך מעל המזרק, ומושכים את המזרק בעדינות החוצה, עד שהקצה של המחט יהיה בתוך סוגר הגומי. בד"כ זה עוזר לנוזל להגיע למטה ולהיכנס למזרק.

7. כעת מסירים את המחט העבה מהמזרק ומניחים בצד. מוציאים את מחט ההזרקה האפורה מאריזתה ומחברים אותה למזרק, כך:

8. מסירים את מכסה המחט:

9. הופכים את המזרק כך שהמחט תפנה כלפי מעלה, ולוחצים בעדינות על בוכנת המזרק עד להוצאת כל בועות האוויר מהמזרק. אין לגעת במחט ולא להניח למחט לגעת בשום דבר.

10. בוחרים את נקודת ההזרקה הרצויה באזור הטבור (מודדים רוחב של שתי אצבעות מהטבור לכיוון ימין / שמאל / למטה), כדאי לבחור בכל יום נקודת הזרקה שונה, כמובן. מנגבים בעדינות בעזרת ספוגית האלכוהול השנייה את האזור. ביד אחת מחזיקים במזרק, וביד השניה צובטים בעדינות את העור, ליצירת קפל בעור.

11. מחזיקים במזרק כמו שמחזיקים בעפרון, ומחדירים את המחט במלואה בנקודת ההזרקה לתוך קפל העור שנוצר בעקבות צביטת העור בזווית של 45° (לא נורא אם זה לא בדיוק בזווית הזו, לא חושבת שאני עשיתי את זה בדיוק בזווית הנכונה. זה עדיין עובד). כשכל המחט הוחדרה לעור, משחררים את האחיזה בעור.

12. מושכים בעדינות את בוכנת המזרק מעט לאחור. אם חודר דם למזרק יש לעצור ולהמשיך לפי השלב הבא.
אם לא חודר דם למזרק, מזריקים את התמיסה בעדינות על ידי לחיצה על בוכנת המזרק עד הסוף.
לאחר שכל תכולת המזרק הוחדרה, ממתינים מס' שניות, מוציאים את המחט מהעור באותה זווית שבה היא הוחדרה ולוחצים בעדינות על גבי נקודת ההזרקה באמצעות ספוגית האלכוהול.

13. אם חדר דם למזרק, יש להוציא את המחט לאט מהעור באותה זווית שבה היא הוכנסה, וללחוץ בעדינות על נקודת ההזרקה עם ספוגית האלכוהול. את התמיסה יש לזרוק ואסור להשתמש בה שוב. צריך לעשות הכל מהתחלה עם מזרק ותמיסה חדשים.

חשוב לי לציין, שמצאתי באחד הפורומים, שמישהי התקשרה לחברה המייצרת את הצטרוטייד ושאלה אותם על העניין, והם אמרו שמזריקים רגיל, ואין צורך למשוך את הבוכנה לאחור ולבדוק אם יוצא דם, כמו שכתוב בעלון. מישהי נוספת אמרה שהיא אף פעם לא טרחה לעשות את החלק הזה והצטרוטייד תמיד עבד.
אני כן עשיתי את זה, ואני יכולה לומר שלי זה לא קרה אף פעם אחת שחדר לי דם למזרק.

זהו!
כמובן שזורקים את הכל בצורה מסודרת אחרי שמסיימים את ההזרקה.

אצלי ההזרקה הראשונה עברה די בקלות. ההוראות קצת מורכבות יותר, אבל הסתדרתי. צוברים ניסיון עם ההזרקות היומיות האלו. כבר מפסיקים להתרגש.

מחר בדיקת דם אחרונה, כנראה, אולטרסאונד נוסף, ואז נראה מתי תהיה השאיבה, אם ביום ראשון או בשני.