בדיקות אחרונות ותאריך לשאיבה

יום שישי, ג' בחשוון תשע"ג, 19.10.12

יום השישי הזה היה לי יום נוראי. אפילו עכשיו, כשבשעת כתיבת הפוסט הזה אני כבר אחרי התהליך כולו (עבר בהצלחה, תודה ששאלתם), וכבר עברו מעל שבועיים מאז אותו היום, עדיין קשה לי להיזכר ביום הזה.

הלכתי בבוקר לבדיקת דם.

ניגשתי לקופת החולים, והפעם הלכתי ישר למרפאת הנשים. אפילו עשיתי את זה מוקדם, הייתי שם עוד לפני 07:30. לא היה שם אף אחד. חשבתי שהגעתי מוקדם מדי.

ראיתי את המנקה ושאלתי אותה איפה כולם. היא אמרה שנראה לה שלא עובדים היום. זה היה נראה לי מוזר, אז התיישבתי לחכות קצת מחוץ למרפאת הנשים, ולראות מה יקרה.

אתמול בערב, גם בדקתי על מרפאת קונקורד ברמת גן, זו שהאחות זוהרה אמרה לי עליה ביום שישי שעבר, רק למקרה ביטחון. כעת שקלתי לגשת לשם (רח' בן גוריון 13, מגדלי קונקורד, ר"ג, כניסה B), אבל כבר היה עשרים לשמונה, וחששתי שלא אספיק להגיע בזמן.

בעוד אני מתלבטת, עברה במקום מזכירה רפואית של מחלקה אחרת ואמרה לי שמרפאת הנשים אכן לא עובדים היום. מסתבר שבימי שישי הם עובדים שבוע כן שבוע לא. הייתי בשוק. לא התכוננתי לזה בכלל. לא ידעתי על זה. 

התקשרתי למרפאת קונקורד ברמת גן, ושאלתי עד מתי אפשר להגיע. אמרה לי המזכירה עד 08:00, כי אז באה שליחה לקחת את הדם למעבדה.

הצעתי שאבוא ואקח את הדגימה למעבדה בעצמי, כפי שעשיתי בשבוע שעבר, אבל שם לא היו מוכנים אפילו לשמוע על זה. האחות אמרה שאוכל להגיע מקסימום עד 08:05.

שוב נכנסתי ללחץ. ידעתי שאם אני לא אצליח לבצע את בדיקת הדם במרפאת קונקורד, אאלץ לנסוע לראשל"צ.

יצאתי החוצה, והתחלתי ללכת לכיוון תחנת האוטובוס במטרה לעצור מונית ולנסוע לרמת גן. בימים האחרונים, ההליכה הפכה להיות משימה די קשה, בגלל הבטן הנפוחה שלי, שדי כואבת לי עם כל תנועה שהיא קצת יותר מהרגיל... לא יכולתי ללכת מהר כפי שאני רגילה בד"כ. אני הולכת הרבה יותר לאט. גם לעצור מונית לא היה קל. כל אלו שראיתי – היו תפוסות.

כבר היה 08:43, וידעתי שבדרך הטבע, אין לי שום סיכוי להגיע לרמת גן בזמן. החלטתי לנסות בכל זאת ולעשות את ההשתדלות שלי, ומה שיהיה – יהיה.

פתאום עברה מונית ריקה שעצרה לי. עליתי עליה ואמרתי לנהג: סע, הכי מהר שאתה יכול, לרח' בן גוריון ברמת גן.

אומר לי הנהג: גברת, את יודעת שעלית על מונית, לא על מטוס...?

אמרתי לו: תעשה אתה מה שאתה יכול. פתחתי סידור והתחלתי לקרוא תהלים. הנהג התלבט בינו לבינו ויחד אתי מאיזו דרך לנסוע, ומאיפה יהיה הכי קצר להגיע. לא היה לי משנה בכלל. אפילו לא הרמתי את הראש מהתהלים. מה זה משנה, מאיפה הוא ייסע? זה הרי לא תלוי בו, או בי, רק בהוא שם למעלה... אני עושה את שלי, והתוצאה? ה' יעזור...

התקשרתי שוב למרפאה והודעתי שאני במונית, בדרך, קיוויתי שיתחשבו בי גם אם אגיע באיחור של כמה דקות.

נראה לי שהנהג קלט שאני בלחץ היסטרי, ושאני מתכוונת ברצינות, ופשוט התחיל לנסוע, ובסוף נסע בדרך הרגילה. 65 ₪. יותר ממה שלוקחים בד"כ על נסיעה כזו, אבל מי מסתכל על זה עכשיו.

ירדתי מהמונית בשעה 08:01. מצאתי את הכניסה ועליתי למרפאה. 08:03. ניגשתי ישר למזכירה ואמרתי לה: עוד לפני שמונה וחמישה. איפה האחות? היא הראתה באצבע לכיוון החדר. ניגשתי לאחות, הבאתי לה את ההפניה לבדיקת הדם. הגעתי ממש בדקה האחרונה, כי השליחה שהייתה אמורה לקחת את בדיקות הדם למעבדה כבר הגיעה.

תוך כדי שהיא מסיימת ומוציאה לי את המחט מהווריד, ואומרת לי איזה מזל שהגעתי בזמן, פתאום התפרקתי והתחלתי פשוט לבכות. כל המתח של הבוקר, וכאבי הבטן, ובכלל התקופה האחרונה, התנקזו לי לרגע הזה. עד עכשיו לא סבלתי משום תופעות לוואי של מצבי רוח, אבל עכשיו זה פשוט יצא ממני.

האחות נבהלה קצת: את בסדר? לא יכולתי אפילו לענות לה. רק הנהנתי בראש, וסימנתי לה שאני רק צריכה קצת להירגע... לקח לי כמה דקות לפני שיכולתי לדבר שוב. והאחות אומרת לי: מה שאת בטח עוברת... אני מעריצה נשים כמוך שעושות את זה. אני חושבת שהיא חשבה שאני עוברת טיפולי פוריות. זה קורה להרבה בסביבה שלי. כולם בטוחים שאני עוברת טיפולי פוריות כי אני לא מצליחה להיכנס להריון. לכי תסבירי שאין לך שום בעיית פריון, תודה לא-ל, ואת רק רוצה לשמר פוריות.

אבל לא היה לי נוח שהיא חושבת ככה, אז התחלתי להסביר לה מה אני עושה. גם ככה הייתי צריכה לדבר על משהו כדי להירגע. היא לקחה אותי למטבח והכינה לי כוס תה, תוך כדי שהיא מדברת איתי על סתם... השאירה אותי לנוח שם וחזרה לעבודתה. תודה, אחות זיווה, הייתי צריכה את זה.

אח"כ יצאתי החוצה. כעת הייתי צריכה להמשיך לביה"ח תל השומר, להגיע לפרופ' מאירוב ולעשות אולטרסאונד אחרון. לא התחשק לי לקחת מונית. זכרתי שקו 69 מגיע ממכון מור, אבל לא הייתי בטוחה בזמנים שלו. התקשרתי למודיעין דן, אבל המוקדנית לא יכלה לעזור לי עם קו 69, ששייך בכלל לחברת קווים. מה שכן, היה לה להציע לי קו אוטובוס אחר, שהתחנה שלו הייתה אפילו קרובה יותר למיקום שלי, ושמחתי על כך מאוד, שכן כאמור, כבר היה לי די קשה ומעייף ללכת, והחלטתי ללכת לשם.

שוב טעות. הקו הזה היה סוג של קו מאסף, שעבר כמעט בכל רחוב אפשרי שקיים ברמת גן, ולפעמים אפילו פעמיים, לפני שיצא לכיוון ביה"ח תל השומר. כך יצא שלמרות שעליתי עליו כשעה לפני הזמן שהייתי צריכה להגיע לתל השומר, בתום השעה הזו, עדיין עוד לא נכנסנו למתחם ביה"ח.

כן, ברור שהייתי שוב בלחץ, אלא מה? המשכתי להגיד תהלים, ולא עזר לי שאמרתי לעצמי: ציפי, עוד לא הבנת שאת לא עושה כלום היום, שאלוקים מוביל אותך ומסדר לך את היום הזה? (קראתי משפט חמוד פעם: אם אתה רוצה לגרום לאלוקים לצחוק, ספר לו על תוכניותיך...) עדיין הייתי בלחץ.

אפילו בכניסה של ביה"ח היה פקוק כי נתקענו מאחורי נהגת שהסתבכה עם הוצאת הנייר מהמכונה בשער בכניסה. ביקשתי מהנהג שייתן לי לרדת כדי שלא אתעכב ואוכל להמשיך ברגל. בנין רפואת נשים היה די קרוב, יחסית, לכניסה ולא רציתי לחכות כי השעה כבר הייתה 10:00 וכבר הייתי אמורה להיות שם. לא רציתי לאחר, למרות שידעתי שהרופא נמצא בחדר ניתוחים ויצטרכו לקרוא לו ויש הרבה יותר סיכויים שאני אחכה שם מאשר שאכנס אליו בדיוק בעשר, אבל רציתי להיות מוכנה בזמן.

אני לא זוכרת כמה זמן חיכיתי, רק שהלכתי המון לשירותים, ובשאר הזמן פשוט ישבתי על כסא, שרועה חצי על הגב, כי הבטן ממש כאבה לי, והייתי מותשת כבר.

בזמן שישבתי, החלטתי להתקשר למכון פוע"ה ולבדוק שם איך אני מזמינה את המשגיחה שלהם, שתהיה נוכחת בתהליך. התקשרתי ודיברתי עם אדם שהסביר לי את הפרוצדורה והעלות, שהיא 120 ₪. אמרתי שאינני יודעת מתי תהיה השאיבה, אם ביום ראשון או שני, ושאדע רק בצהריים. הוא אמר לי שאם זה יהיה ביום שני, מספיק שאתקשר ביום ראשון להזמין משגיחה ואודיע את השעה המדוייקת. למקרה שזה יהיה כבר ביום ראשון, הוא צייד אותי במספר טלפון נייד של האחראי, כדי שאוכל להתקשר כבר לפני שבת ולהזמין משגיחה.

כשהרופא יצא מחדר הניתוח, הוא לקח אותי לאחד החדרים וניסה לבצע את האולטרסאונד. לא הצלחתי לתת לו להיכנס. המכשיר היה עבה יותר מזה שנמצא אצלו במרפאה, וכאב לי כל כך, שממש החזקתי לו את היד ומשכתי החוצה. ניסיתי עוד פעמיים, אבל הכאב היה חזק מדי. לא הצלחתי. אני חייבת לציין שהוא היה ממש סבלן, וחיכה שארפה את השרירים ולא דחק בי או התעצבן. אפילו אני כבר התעצבנתי מעצמי. חשבתי שהוא פשוט היה צריך לתת לי בוקס בפנים שאתעלף ואז הוא היה יכול להיכנס בלי בעיה... הוא אמר שייתכן שאחרי האולטרסאונד של אתמול בערב, שגם אז כאב לי מאוד ודיממתי קצת, שאולי בגלל זה כואב לי עכשיו גם. ובסוף אמר: טוב, נסתכל על תוצאות בדיקות הדם, זה יספיק לי. לא הייתי בטוחה, אבל הוא חזר על זה שוב.: סמסי לי את בדיקות הדם כשיהיו לך, נסתפק בזה. לא היה לי מה לומר חוץ מזה שאני מצטערת, וכנראה נראיתי ממש נורא, כי הוא אמר: תנוחי קצת לפני שאת הולכת... אבל לא רציתי. כל מה שרציתי באותו רגע היה להיכנס למיטה שלי, למשוך את השמיכה מעל לראש ולשכוח מהעולם. הרגשתי כזה כישלון. איזה בזבוז זמן. להגיע עד לפה ובלחץ של הדקה האחרונה ובסוף בלי לעשות אולטרסאונד?

התקשרתי לאימא שלי ביציאה מהמחלקה, וסיפרתי לה מה היה, והתחלתי שוב להתפרק ולבכות לה בטלפון במשך דקות שלמות, עד שכבר לא יכולתי לדבר. היית כל כך מתוסכלת ועם תחושת כשלון כל כך גדולה.

אני יודעת שכולכם תגידו עכשיו "טוב, נו, זה ההורמונים...". בשכל גם אני ידעתי את זה. אבל מבחינתי היו לי כל הסיבות שבעולם להרגיש ככה. הרגשתי שכל היום הזה אני בעצם רודפת אחרי הזנב של עצמי, ונכון, אני בסוף מספיקה, אבל רק אחרי שמיניות באוויר שגוזלות כל כך הרבה אנרגיות...

יצאתי החוצה לכיוון תחנת האוטובוס הביתה, בהליכה איטית נורא, ולא יכולתי להפסיק לחשוב כל הדרך הביתה, אם אכן כאב לי עד כדי כך שבאמת לא יכולתי לתת לו להיכנס, או שכן יכולתי להתאפק יותר או להתגבר יותר על הכאב ולעשות את הבדיקה. אני לא חושבת שיש לי סף כאב כזה נמוך, אבל אולי...לא יכולתי להפסיק לחשוב אולי הפסקתי את הנסיונות מהר מדי, ואם הייתי מנסה עוד פעם אולי כן הייתי מצליחה...

חזרתי הביתה מותשת לגמרי, בלי כוח לעשות כלום. בדקתי בצהריים במחשב את תוצאות בדיקת הדם מהבוקר. רמת הורמון E-2 ירדה לי כמעט בחצי.

סימסתי לרופא. הוא התקשר תוך חמש דקות: אז מה, ירדנו בחצי מהפעם הקודמת... ואז נתן לי הנחיות להמשך ההזרקה: 

היום בערב (שישי, ליל שבת), קחי מנוגון – 2 אמפולות של אבקה עם אמפולת מים אחת, וקחי גם צטרוטייד אחד.

במוצאי שבת, קחי מנוגון אחד וצטרוטייד אחד, ובשעה 02:00 בלילה, באותו מוצאי שבת, בלילה שבין ראשון לשני, קחי את האוביטרל (האוביטרל הוא הזריקה האחרונה שמטרתו לגרום להבשלת הביציות. לוקחים אותו בתוך 48 שעות לפני השאיבה).

השאיבה שלך תהיה ביום שני בשעה 14:00 בצהריים. את צריכה להיות בצום של לפחות 6 שעות.

רשמתי לי את כל ההוראות תוך כדי שדיברנו, ואף חזרתי עליהן לוודא שהבנתי הכול ורשמתי נכון.

התקשרתי לחברתי ר. שהתנדבה לבוא וללוות אותי באותו יום, ועדכנתי אותה שזה יהיה ביום שני בצהריים.
התקשרתי גם למנהלת שלי בעבודה, והודעתי לה שאקח חופש בשני ושלישי, העדפתי להודיע על יום אחד נוסף למקרה שלא ארגיש טוב אחרי השאיבה.

חשבתם שבכך נגמר יום שישי הנורא? איפה, רק התחיל...