יום ג',ז' בחשוון תשע"ג, 23.10.12
הלילה ישנתי טוב כמו שמזמן לא ישנתי. לא שהיה לי נוח, ההרגשה הפיזית נשארה אותו דבר: בטן נפוחה, חוסר יכולת למצוא תנוחה נוחה, אבל הייתי רגועה הפעם. ואולי חומרי ההרדמה שהיו עדיין בגוף שלי עזרו גם כן...
כל היום כאבה לי הבטן. הייתי חלשה ולא יכולתי לעשות כלום. ישנתי, ישבתי, קראתי, כתבתי, כל מה שלא דרש ממני תזוזה. אין לי אפילו יותר מדי מה לכתוב, כי באמת לא עשיתי כלום היום.
עדיין לא מסוגלת לאכול כמעט כלום.
צחקתי לעצמי על זה שבהתחלה חשבתי שאוכל לשלב את השאיבה עם חופשה בספרד, אם אחליט לעשות את זה שם. איפה, הרי אני מסוגלת בקושי לזוז...
בערב התקשרתי למנהלת שלי ועדכנתי אותה שלא אגיע מחר. אני עדיין לא מרגישה שאני יכולה לעבוד.
יותר מכך - מה שבעיקר הפחיד אותי, זו הנסיעה באוטובוס. הבטן עדיין רגישה מאוד, וחששתי מהטלטולים של האוטובוס ומההשפעה שלהם עלי. לא רוצה להרוס הכל דווקא בימים האחרונים.
החלטתי היום לתרום את התרופות שנשארו לי למכון פועה. התקשרתי ושאלתי אם הם מעוניינים, והם שמחו עם זה מאוד, כיוון שפונים אליהם הרבה זוגות ומבקשים סיוע ברכישת התרופות האלו.
אני קוראת מכאן לכל אלו שנשארות להם תרופות של פריון: הרי הן עולות כל כך הרבה כסף. אם נשארו לכם תרופות כאלו, אנא עשו חסד ותרמו אותם לזוגות שעוברים טיפולי הפריה וידם אינה משגת. אפשר לתרום לכל ארגון שמתעסק בפוריות, כמו מכון פועה, בוני עולם, שמעתי גם שלביה"ח תל השומר יש מוקד שמקבל תרופות שלא נוצלו עד הסוף. ואפשר גם לארגונים של סיוע רפואי כמו ארגון חברים לרפואה.
אני החלטתי לתרום למכון פועה כתודה על עזרתם. לא ידעתי איך אעביר אליהם את התרופות, מכיוון שהם יושבים בירושלים ואני הרי לא נוסעת לכיוון. סיכמתי עם האישה שאחראית על זה, שהיא תחפש האם מישהו ששייך למכון פועה מגיע לאזור המרכז ויוכל לאסוף ממני את התרופות.
יום ד', ח' בחשוון תשע"ג, 24.10.12
היום השני שלי בבית. הבוקר החלטתי שאנסה ללכת קצת. לא רחוק מהבית שלי, יש נקודת חלוקה של העיתון החינמי "ישראל היום". 10 דקות הליכה. החלטתי שאנסה. מתישהו הרי אצטרך להתחיל ללכת.
כמובן שהלכתי לאט מאוד. כמובן שהדרך ארכה לי פי שתיים זמן - 20 דקות.
בדרך חזרה, כל כך התעייפתי, עד שעצרתי בדרך בבנק לדבר עם הבנקאית שלי. לא שהיה לי כל כך על מה לדון איתה, אבל הייתי חייבת לשבת. חזרתי הביתה עייפה מאוד. לא עשיתי שום דבר נוסף במהלך היום.
התחלתי להבין למה האחות אמרה לי שדרושים שלושה ימי מנוחה בבית.
בערב אכלתי ארוחת ערב רגילה. כלומר, כמו שהייתי רגילה לאכול לפני הבחילות. אני כבר בריאה, לא?
אז זהו, שלא. חטפתי כזה כאב בטן... למדתי לקח. עדיין לא חזרתי לעצמי, אני עדיין צריכה לאכול כמה שפחות.
יקח זמן.
התלבטתי אם ללכת מחר לעבודה, או להישאר גם ביום חמישי בבית, וסיים את הסופ"ש. החלטתי שכן. עדיף עוד יום בבית, ולדעת שאני בסדר. עדיין מפחידה אותי הנסיעה באוטובוס והטלטולים שעלולים לגרום משהו.
יום ה', ט' בחשוון תשע"ג, 25.10.12
שוב הלכתי להביא את העיתון. הפעם הלכתי יותר טוב. אבל עדיין הייתי עייפה מההליכה, ובדרך חזרה הביתה, התיישבתי על ספסל כדי לנוח, וקראתי את העיתון. המשכתי הביתה, ואפילו נכנסתי לסופר-פארם כדי לקנות משהו.
היום התקשרה האישה שאחראית על תרומת התרופות ממכון פועה, ואמרה שלא הצליחה למצוא מישהו שיעבור דרכי לאסוף את התרופות, אך יש לה חברה שמתנדבת בארגון חברים לרפואה, ואוכל להשאיר את זה עבורה במשרד כוח אדם בעיר שלי, שמהווה נקודת איסוף שלהם. והיא תיקח ותעביר את זה למכון פועה.
כך יצא שאחה"צ מצאתי את עצמי יוצאת שוב מהבית, כדי למסור את התרופות. לשמחתי, זה היה ממש קרוב אלי לבית, גם כעשר דקות הליכה בלבד.
בערב כבר עמדתי במטבח והכנתי עוגה.
אז איך מרגישים שלושה ימים אחרי השאיבה?
ראשית, צריך לדעת שייתכן מעט דימום, כמו בסוף מחזור, כיום-יומיים אחרי השאיבה.
בגדול ההרגשה עדיין היא שהבטן מנופחת, כי השחלות עדיין גדולות מאוד. יש לי כאבים כמו כאבי מחזור, רק שהם לא מסתיימים אלא מתמשכים כל הזמן. הבטן צפויה לחזור לגודל הרגיל רק אחרי המחזור הבא, שאז השחלות יחזרו לגודלן הרגיל.
בינתיים, כל דבר שמפעיל את שרירי הבטן, ממש קשה לי: קשה לי להתכופף, כואב לי כשאני צוחקת, כואב לי גם כשאני מתעטשת או מקנחת את האף...
בגלל השחלות הגדולות שלי, כנראה גם אין הרבה מקום לקיבה. אני מרגישה רוב הזמן עם בטן מלאה, גם כשאני רעבה. אני לא יכולה לאכול יותר מדי, וכל כמות קטנה של אוכל כבר סותמת אותי וגורמת לי להרגיש מפוצצת. זה דווקא משהו שאני שמחה עליו :-)
אני מתעייפת מהר מכל פעילות. התקשרתי היום וביטלתי את שיעור הפילאטיס שלי ליום ראשון הקרוב. עדיין אסור לי להתאמץ ולעשות פעילות ממשית.
אני שמחה שהארכתי את חופשת המחלה לכל שלושת הימים שניתנו לי. האחות באסותא לא הגזימה בכלל. אכן צריך את שלושת הימים האלו למנוחה. אל תנסו להיות גיבורות, עדיף להיות בריאות. הגוף צריך את הזמן הזה כדי להתאושש.
גם יצא לי טוב, שאחרי שלושת ימי המחלה היה שישי-שבת, כך שהיו לי למעשה חמישה ימי מנוחה בבית.
הלילה ישנתי טוב כמו שמזמן לא ישנתי. לא שהיה לי נוח, ההרגשה הפיזית נשארה אותו דבר: בטן נפוחה, חוסר יכולת למצוא תנוחה נוחה, אבל הייתי רגועה הפעם. ואולי חומרי ההרדמה שהיו עדיין בגוף שלי עזרו גם כן...
כל היום כאבה לי הבטן. הייתי חלשה ולא יכולתי לעשות כלום. ישנתי, ישבתי, קראתי, כתבתי, כל מה שלא דרש ממני תזוזה. אין לי אפילו יותר מדי מה לכתוב, כי באמת לא עשיתי כלום היום.
עדיין לא מסוגלת לאכול כמעט כלום.
צחקתי לעצמי על זה שבהתחלה חשבתי שאוכל לשלב את השאיבה עם חופשה בספרד, אם אחליט לעשות את זה שם. איפה, הרי אני מסוגלת בקושי לזוז...
בערב התקשרתי למנהלת שלי ועדכנתי אותה שלא אגיע מחר. אני עדיין לא מרגישה שאני יכולה לעבוד.
יותר מכך - מה שבעיקר הפחיד אותי, זו הנסיעה באוטובוס. הבטן עדיין רגישה מאוד, וחששתי מהטלטולים של האוטובוס ומההשפעה שלהם עלי. לא רוצה להרוס הכל דווקא בימים האחרונים.
החלטתי היום לתרום את התרופות שנשארו לי למכון פועה. התקשרתי ושאלתי אם הם מעוניינים, והם שמחו עם זה מאוד, כיוון שפונים אליהם הרבה זוגות ומבקשים סיוע ברכישת התרופות האלו.
אני קוראת מכאן לכל אלו שנשארות להם תרופות של פריון: הרי הן עולות כל כך הרבה כסף. אם נשארו לכם תרופות כאלו, אנא עשו חסד ותרמו אותם לזוגות שעוברים טיפולי הפריה וידם אינה משגת. אפשר לתרום לכל ארגון שמתעסק בפוריות, כמו מכון פועה, בוני עולם, שמעתי גם שלביה"ח תל השומר יש מוקד שמקבל תרופות שלא נוצלו עד הסוף. ואפשר גם לארגונים של סיוע רפואי כמו ארגון חברים לרפואה.
אני החלטתי לתרום למכון פועה כתודה על עזרתם. לא ידעתי איך אעביר אליהם את התרופות, מכיוון שהם יושבים בירושלים ואני הרי לא נוסעת לכיוון. סיכמתי עם האישה שאחראית על זה, שהיא תחפש האם מישהו ששייך למכון פועה מגיע לאזור המרכז ויוכל לאסוף ממני את התרופות.
יום ד', ח' בחשוון תשע"ג, 24.10.12
היום השני שלי בבית. הבוקר החלטתי שאנסה ללכת קצת. לא רחוק מהבית שלי, יש נקודת חלוקה של העיתון החינמי "ישראל היום". 10 דקות הליכה. החלטתי שאנסה. מתישהו הרי אצטרך להתחיל ללכת.
כמובן שהלכתי לאט מאוד. כמובן שהדרך ארכה לי פי שתיים זמן - 20 דקות.
בדרך חזרה, כל כך התעייפתי, עד שעצרתי בדרך בבנק לדבר עם הבנקאית שלי. לא שהיה לי כל כך על מה לדון איתה, אבל הייתי חייבת לשבת. חזרתי הביתה עייפה מאוד. לא עשיתי שום דבר נוסף במהלך היום.
התחלתי להבין למה האחות אמרה לי שדרושים שלושה ימי מנוחה בבית.
בערב אכלתי ארוחת ערב רגילה. כלומר, כמו שהייתי רגילה לאכול לפני הבחילות. אני כבר בריאה, לא?
אז זהו, שלא. חטפתי כזה כאב בטן... למדתי לקח. עדיין לא חזרתי לעצמי, אני עדיין צריכה לאכול כמה שפחות.
יקח זמן.
התלבטתי אם ללכת מחר לעבודה, או להישאר גם ביום חמישי בבית, וסיים את הסופ"ש. החלטתי שכן. עדיף עוד יום בבית, ולדעת שאני בסדר. עדיין מפחידה אותי הנסיעה באוטובוס והטלטולים שעלולים לגרום משהו.
יום ה', ט' בחשוון תשע"ג, 25.10.12
שוב הלכתי להביא את העיתון. הפעם הלכתי יותר טוב. אבל עדיין הייתי עייפה מההליכה, ובדרך חזרה הביתה, התיישבתי על ספסל כדי לנוח, וקראתי את העיתון. המשכתי הביתה, ואפילו נכנסתי לסופר-פארם כדי לקנות משהו.
היום התקשרה האישה שאחראית על תרומת התרופות ממכון פועה, ואמרה שלא הצליחה למצוא מישהו שיעבור דרכי לאסוף את התרופות, אך יש לה חברה שמתנדבת בארגון חברים לרפואה, ואוכל להשאיר את זה עבורה במשרד כוח אדם בעיר שלי, שמהווה נקודת איסוף שלהם. והיא תיקח ותעביר את זה למכון פועה.
כך יצא שאחה"צ מצאתי את עצמי יוצאת שוב מהבית, כדי למסור את התרופות. לשמחתי, זה היה ממש קרוב אלי לבית, גם כעשר דקות הליכה בלבד.
בערב כבר עמדתי במטבח והכנתי עוגה.
אז איך מרגישים שלושה ימים אחרי השאיבה?
ראשית, צריך לדעת שייתכן מעט דימום, כמו בסוף מחזור, כיום-יומיים אחרי השאיבה.
בגדול ההרגשה עדיין היא שהבטן מנופחת, כי השחלות עדיין גדולות מאוד. יש לי כאבים כמו כאבי מחזור, רק שהם לא מסתיימים אלא מתמשכים כל הזמן. הבטן צפויה לחזור לגודל הרגיל רק אחרי המחזור הבא, שאז השחלות יחזרו לגודלן הרגיל.
בינתיים, כל דבר שמפעיל את שרירי הבטן, ממש קשה לי: קשה לי להתכופף, כואב לי כשאני צוחקת, כואב לי גם כשאני מתעטשת או מקנחת את האף...
בגלל השחלות הגדולות שלי, כנראה גם אין הרבה מקום לקיבה. אני מרגישה רוב הזמן עם בטן מלאה, גם כשאני רעבה. אני לא יכולה לאכול יותר מדי, וכל כמות קטנה של אוכל כבר סותמת אותי וגורמת לי להרגיש מפוצצת. זה דווקא משהו שאני שמחה עליו :-)
אני מתעייפת מהר מכל פעילות. התקשרתי היום וביטלתי את שיעור הפילאטיס שלי ליום ראשון הקרוב. עדיין אסור לי להתאמץ ולעשות פעילות ממשית.
אני שמחה שהארכתי את חופשת המחלה לכל שלושת הימים שניתנו לי. האחות באסותא לא הגזימה בכלל. אכן צריך את שלושת הימים האלו למנוחה. אל תנסו להיות גיבורות, עדיף להיות בריאות. הגוף צריך את הזמן הזה כדי להתאושש.
גם יצא לי טוב, שאחרי שלושת ימי המחלה היה שישי-שבת, כך שהיו לי למעשה חמישה ימי מנוחה בבית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה