יום חמישי, י"ח בתשרי תשע"ג, חול המועד סוכות, 4.10.12
יומני היקר,
היום איבדתי את בתולי. לראשונה בגיל 35. למכשיר אולטרסאונד.
כה רומנטי... וסקסי בטירוף...
כן. זה הזוי בדיוק כמו שזה נשמע!
טוב, די עם המבטים האלה, אני רואה אותם גם מכאן. כן, הכל בסדר איתי. מן הסתם, בתור בחורה דתית, לא קיימתי יחסים עד עכשיו, ואין לי כוונה לעשות זאת שלא במסגרת נישואים.
ובכל זאת, חיכיתי עד השלב הזה של חיי כדי לאבד את הבתולים למכשיר אולטרסאונד. לא הזוי?
אני מסתובבת כל היום בהרגשה סופר מוזרה. לא שלא ידעתי שזה יקרה, אבל כשזה קורה זה מרגיש מוזר.
אז ככה זה הלך:
היה לי חשוב לדעת האם ההרדמה המקומית פותרת את הצורך בביצוע חיתוך במקום. ברגע שהרופא אמר לי שהוא מקווה שכך יהיה, כי זה הכי טוב ללא חיתוכים, החלטתי שזה מה שאעשה. לא יהיה חיתוך. מקסימום יכאב קצת למרות ההרדמה.
גם איכשהו פחדתי בחיתוך במקום כזה יכול להשפיע על יכולתי ללדת בלידה טבעית - חשש שהתברר כלא קשור בכלל. אין לכם שום השפעה, כי החיתוך הוא מקומי בלבד.
בכל אופן, הרי החלטתי שאני לא אשתמש באופציית החיתוך ויהי מה!
שלוש זריקות הרדמה שם בפנים, הראשונה כאבה ממש, השנייה הרבה פחות, את השלישית כבר לא הרגשתי.
דיברתי המון, מן הסתם גם קצת שטויות, פשוט כדי לשחרר את הלחץ המטורף שהייתי בו. שאלתי אם אני צפויה לדמם, והוא אמר שככל הנראה כן, התנצלתי על שאני לא סותמת את הפה לרגע.
הרופא עטף את מכשיר האולטרסאונד בקונדום (איזה רעיון מבריק!) כדי לשמור על סטריליות והתחלנו.
שוב אותו כאב מוכר שלוחץ לך על הגוף למטה, הכנתי את עצמי לכאב היותר משמעותי שבטח יבוא בעקבות זה, ו...
כלום. פתאום לא הרגשתי כלום והוא אמר: זהו, אנחנו בפנים!
תוך חצי דקה הייתי אחרי הכל. הוא הסתכל ואמר: וכן, את קצת מדממת. הושיט לי פד ושאל אם אסתדר.
ברור שאסתדר! זה בכלל לא כואב, אני אפילו לא מרגישה את זה.
אבל...
לא לקחתי בחשבון את הדימום. ה"קצת מדממת" התברר כדליפה רצינית. לא קלטתי שאני צריכה לשים את הפד עוד לפני שאני מתרוממת מהמיטה, לפני שאני מגיעה לתחתונים שלי ולפד שלי. לרגע קפאתי ולא ידעתי מה לעשות, איזו פדיחה! אתם לא מתארים לעצמכם איזה לכלוך רציני עשיתי שם על הרצפה...
הרופא נכנס שוב לראות אם אני מסתדרת. אמרתי: כן, אבל עשיתי פה בלגן שלם. והוא אמר: עזבי, אני אנקה את זה. איזה בושות.
אז, להלן התוצאות:
הגוף שלי, ב"ה, הוא גוף של אשה צעירה, מבחינת כמות הביציות שיש לי. יש לי הרבה וזה אומר שאצטרך מינון מופחת של הורמונים כדי לא להגיע למצב של גירוי יתר בשחלות, שעלול להיות מסוכן.
אבל ההרגשה המוזרה סירבה לעזוב אותי. לא הייתי מסוגלת לחזור ישר הביתה. צעדתי לתחנת האוטובוס דרך כיכר המדינה ופשוט עשיתי שם סיבוב שלם על כל הכיכר, על כל החנויות רק כדי להסיח את דעתי.
באוטובוס הביתה לא הייתי מסוגלת, פסיכולוגית, לשבת כל הדרך, גם כשכאבו לי כבר הרגליים. הרשיתי לעצמי לשבת רק כשהגעתי הביתה, בשירותים. סליחה על הפירוט המגעיל שבא עכשיו, אבל הבטחתי גם לתת אינפורמציה על מה שקורה בתהליך. ובכן, בשירותים יצאה חתיכת דם גדולה וקרושה וכהה. קצת נלחצתי מזה, וישר הלכתי לשטוף את עצמי באמבטיה. לשמחתי, חוץ מצריבה קלה של המים באזור ההוא, הכל היה נקי.
הדימום המשיך עוד כיום וחצי אח"כ.
אוף, איזה יום!
יומני היקר,
היום איבדתי את בתולי. לראשונה בגיל 35. למכשיר אולטרסאונד.
כה רומנטי... וסקסי בטירוף...
כן. זה הזוי בדיוק כמו שזה נשמע!
טוב, די עם המבטים האלה, אני רואה אותם גם מכאן. כן, הכל בסדר איתי. מן הסתם, בתור בחורה דתית, לא קיימתי יחסים עד עכשיו, ואין לי כוונה לעשות זאת שלא במסגרת נישואים.
ובכל זאת, חיכיתי עד השלב הזה של חיי כדי לאבד את הבתולים למכשיר אולטרסאונד. לא הזוי?
אני מסתובבת כל היום בהרגשה סופר מוזרה. לא שלא ידעתי שזה יקרה, אבל כשזה קורה זה מרגיש מוזר.
אז ככה זה הלך:
היה לי חשוב לדעת האם ההרדמה המקומית פותרת את הצורך בביצוע חיתוך במקום. ברגע שהרופא אמר לי שהוא מקווה שכך יהיה, כי זה הכי טוב ללא חיתוכים, החלטתי שזה מה שאעשה. לא יהיה חיתוך. מקסימום יכאב קצת למרות ההרדמה.
גם איכשהו פחדתי בחיתוך במקום כזה יכול להשפיע על יכולתי ללדת בלידה טבעית - חשש שהתברר כלא קשור בכלל. אין לכם שום השפעה, כי החיתוך הוא מקומי בלבד.
בכל אופן, הרי החלטתי שאני לא אשתמש באופציית החיתוך ויהי מה!
שלוש זריקות הרדמה שם בפנים, הראשונה כאבה ממש, השנייה הרבה פחות, את השלישית כבר לא הרגשתי.
דיברתי המון, מן הסתם גם קצת שטויות, פשוט כדי לשחרר את הלחץ המטורף שהייתי בו. שאלתי אם אני צפויה לדמם, והוא אמר שככל הנראה כן, התנצלתי על שאני לא סותמת את הפה לרגע.
הרופא עטף את מכשיר האולטרסאונד בקונדום (איזה רעיון מבריק!) כדי לשמור על סטריליות והתחלנו.
שוב אותו כאב מוכר שלוחץ לך על הגוף למטה, הכנתי את עצמי לכאב היותר משמעותי שבטח יבוא בעקבות זה, ו...
כלום. פתאום לא הרגשתי כלום והוא אמר: זהו, אנחנו בפנים!
תוך חצי דקה הייתי אחרי הכל. הוא הסתכל ואמר: וכן, את קצת מדממת. הושיט לי פד ושאל אם אסתדר.
ברור שאסתדר! זה בכלל לא כואב, אני אפילו לא מרגישה את זה.
אבל...
לא לקחתי בחשבון את הדימום. ה"קצת מדממת" התברר כדליפה רצינית. לא קלטתי שאני צריכה לשים את הפד עוד לפני שאני מתרוממת מהמיטה, לפני שאני מגיעה לתחתונים שלי ולפד שלי. לרגע קפאתי ולא ידעתי מה לעשות, איזו פדיחה! אתם לא מתארים לעצמכם איזה לכלוך רציני עשיתי שם על הרצפה...
הרופא נכנס שוב לראות אם אני מסתדרת. אמרתי: כן, אבל עשיתי פה בלגן שלם. והוא אמר: עזבי, אני אנקה את זה. איזה בושות.
אז, להלן התוצאות:
הגוף שלי, ב"ה, הוא גוף של אשה צעירה, מבחינת כמות הביציות שיש לי. יש לי הרבה וזה אומר שאצטרך מינון מופחת של הורמונים כדי לא להגיע למצב של גירוי יתר בשחלות, שעלול להיות מסוכן.
אבל ההרגשה המוזרה סירבה לעזוב אותי. לא הייתי מסוגלת לחזור ישר הביתה. צעדתי לתחנת האוטובוס דרך כיכר המדינה ופשוט עשיתי שם סיבוב שלם על כל הכיכר, על כל החנויות רק כדי להסיח את דעתי.
באוטובוס הביתה לא הייתי מסוגלת, פסיכולוגית, לשבת כל הדרך, גם כשכאבו לי כבר הרגליים. הרשיתי לעצמי לשבת רק כשהגעתי הביתה, בשירותים. סליחה על הפירוט המגעיל שבא עכשיו, אבל הבטחתי גם לתת אינפורמציה על מה שקורה בתהליך. ובכן, בשירותים יצאה חתיכת דם גדולה וקרושה וכהה. קצת נלחצתי מזה, וישר הלכתי לשטוף את עצמי באמבטיה. לשמחתי, חוץ מצריבה קלה של המים באזור ההוא, הכל היה נקי.
הדימום המשיך עוד כיום וחצי אח"כ.
אוף, איזה יום!
את גיבורה ונחושה. כל הכבוד לך!
השבמחק